"מה אתיופיות עושות ביום כיפור?", "צמות", "פחח מצחיק לא?".
עוד יומיים מגיע חג האהבה, כמו כל שנה מאז כיתה א אני ועומרי
יושבים אצלי בחדר צופים בטלוויזיה בכל התוכניות ה"מושיות" האלו
ואז כשכבר אי אפשר יותר וכל הלבבות והפרחים והאהבות והמילים
הרגשניות יוצאות לך מכל החורים ואני באמת מתכוון לכל החורים אז
זה הזמן.
הזמן לנוהל יומיים לפני חג האהבה, זה מתחיל באותה בדיחה שעומרי
מספר אותה כבר כמה שנים טובות ולהפתעתי היא מצחיקה אותי כל פעם
מחדש ונגמר בהסכמה הדדית על הקמת מחתרת שנאה ליום האהבה.
ממציאים קצת סיסמאות וסלוגנים, משהו כמו "יום האהבה הומצא
בשביל חברות כרטיסי הברכה " או "יום אהבה זה לזוגות שבשאר
הימים לא ממש אוהבים אחד את השני ".
כמובן שזה לא מספיק בכלל וחייבים להזכיר את הבחור הזה הזקן
המסכן שבפגישה הראשונה שלך עם איזו בחורה בדיוק בכניסה למסעדה
או לטיילת פתאום אומר לך ככה "תקנה איזה פרח לגברת ?"
עכשיו אתה כבר יודע איך זה יגמר והיא שבקושי הצלחת להוציא ממנה
מילה במכונית כבר מסתכלת בך מבט בוחן מחכה לראות מה תעשה למרות
שגם היא כבר יודעת מה יקרה, ואתה? מה נשאר לך לעשות ?
באינסטינקט אתה אומר "כמובן" ואז מקבל בראש איזה מחיר של
חמישים שקל לפרח קטן ונובל.
עכשיו מילא זה אבל אחרי שהמשכתם ללכת היא פתאום באה ביציאה,
משהו כמו "לא היית צריך זה ממש יקר" ואז ממש בא לך לאכול את
הכובע, רק אין לך אחד.
או כן כמה שאני ועומרי שנאנו את היום הזה, עומרי אפילו הציע
שנלך לזרוק אגוזים על איזה מוכר פרחים כזה אבל הרעיון נגנז די
מהר.
עכשיו כמובן שעולה השאלה למה אנחנו שונאים את היום הזה כל כך,
אז אם להיות כנים זה כנראה בגלל שאף אחד מאיתנו לא ממש חווה
אהבה, עומרי עוד איך שהוא ניסה והציע למירב מהכיתה לצאת איתו,
ברגע שהוא סיים היא התחילה לצחוק לו בפנים, האכזרית, אני מת
כבר שהיא תגיע הביתה ותגלה למה התיק שלה כבד, בכל זאת עשר קילו
חול לא הולך לבד.

השנה החלטתי שכל זה לא מתאים לי, אחרי שעומרי בלבל לי במוח
איזה עשרים דקות על כמה אנחנו חייבים להיות מאוחדים ואסור
לזנוח את המחתרת ואיך אני שכחתי את כל מה שלחמנו נגדו גירשתי
אותו מהבית ואמרתי לו בטון מאיים שהשנה יש לי אהבה ואם אפשר
עוד יומיים, במבצע .
עומרי רק רטן כל הדרך אל הדלת אבל איך שהיא נסגרה כבר לא שמעתי
אותו, למחרת שמעתי שמישהו גילף במעלית כתובת נאצה נגד יום
האהבה, איזה ונדליזם .

הלכתי לי ברחוב, הזמן אוזל, בכל פינה רק זוגות אוהבים, עברתי
ליד חנות כזאת של דובונים עם לבבות, ממולאים במילוי לבן כזה
נעים, "מעניין אם אנשים יחשבו שזה שלג אם אני אתחיל לפחלץ את
כל הדובונים", "לא לא אני צריך לחשוב אהבה, די למחשבות הרעות
".
לאט לאט הרגשתי שכל שנאת האהבה שהטמיע בי עומרי עוזבת, ואז
ראיתי אותה.
יכולתי להרגיש את הלב שלי מתרחב, אני כמעט בטוח שהוא תפס הרבה
יותר מקום .
היא עמדה שם בפינה ליד הצמחים הסתכלה עלי במבט כזה חמוד, קצת
עיקמה את הפרצוף ימינה אבל בכל זאת לא יכולתי להזיז את המבט .
היא הייתה שחומה, עם עניים חומות בוהקות , מיד הרגשתי בחיבור,
היא לא הייתה שם עם אף אחד אז שאלתי אותה אם היא רוצה לבוא
לסיבוב.
היא רק נדה בראשה בהסכמה לא מסירה מבטה ממני.
הטיול נגמר אצלי בבית, היא אהבה מאוד נקניק וסיימה לי איזה חצי
חבילה, התכרבלנו אחד עם השני בחדר שלי לא הפסקתי ללטף אותה
בסוף היא נשארה לישון .

עבר לו שבוע, יום האהבה חלף כבר מזמן, אבל היא עדין נשארה
אצלי, כל לילה ההורים שלי, שלא כל כך אהבו את הרעיון שהיא
נשארת לישון כל יום, אמרו שאולי כדי שהיא תלך ואולי המשפחה שלה
דואגת ואין הרבה מקום בבית, אפילו אבא שלי שתמך בהתחלה כבר
התחיל להתעצבן שכל הזמן נגמר לו הנקניק לסנדויץ עם החומוס
והחמוצים.
אבל אני לא נתתי להם, היא הייתה כל כך חמודה אפילו לא הרשתי
להם לדבר ככה על ידה, ובכלל ממש לא נראה לי שהיא מתגעגעת
למישהו אחר, למרות שבלילות היא לא הייתה כל כך שקטה והיא תמיד
קמה ממש מוקדם אבל בכל זאת היא הייתה מחייכת אלי באהבה כל פעם
שליטפתי את ראשה בוהה בי במין מבט שובה כזה.

כמובן שעומרי ראה אותה ראשונה מכל החברים, למרות כל השנאה שלו
גם הוא חשב שהיא ממש חמודה והיה הולך איתנו לטיולים לעיתים
קרובות .

יום אחד הזמנתי את כל החברים שלי לראות אותה, בכל זאת רציתי
קצת להשויץ , היא ישבה לה בפינה בוהה בי, יכולתי לראות בעיניה
שהיא מחכה לי שנוכל להיות לבד, למרות שהיא הפגינה נחמדות לכולם
יכולתי להרגיש שרק איתי היא חשה קירבה אמיתית .
גירשתי את כולם מהר מאוד בכל זאת כבר מאוחר, קראתי לה מנופף
בידי, היא כשכשה בזנבה בוהה בי שוב עם עיניה החומות רצתי אליה
וחיבקתי אותה מרגיש את פרוותה הנעימה, היום אני אביא לה את
העצם שקניתי במיוחד בשבילה.

נאנחתי לעצמי "איזה חמודה, לא נורא, בשנה הבאה אני אמצא לי
אהבה עם בחורה".

(לבל באהבה).