אנשים היו קונים ממני כסף.
הייתי עומד מאחורי דוכן-המטבעות שלי, עם חגורת-כיסים מעור אליה
הייתי שופך את כל מה שהרווחתי. הם עמדו בתור כדי לקנות את
המטבעות הישנים שלי, "לאספנים", היו משוכנעים; היו בטוחים
שיקנו בזול, וירוויחו הון-עתק במכירתם לאיזה מוזיאון. אולי הם
צדקו, לי זה לא היה אכפת, אך לא היה לי כוח ללכת ולחפש מוסדות
שיקנו ממני את ממצאיי הארכיאולוגים, קשה לשכנע אותם, וחוץ מזה,
למה ללכת על הדרך הקשה כשהקלה פשוט קורצת.
אז הצבתי את הדוכן שלי באמצע של גן שעשועים גדול במרכז העיר,
והורים שהיו מגיעים עם ילדיהם היו עוצרים וקונים מטבע ישן
בחמישים שקלים (לערך; תלוי בתקופת המטבע והחומר ממנו היה
עשוי). קשה להבין אותם, מדוע הם חושבים שיצליחו דווקא הם
למכור? הם הרי רואים את שאר האנשים שקונים. וקונים די הרבה,
העסק משגשג.
זו טיפשות.
יום אחד, החלטתי שמאסתי במכירת המטבעות. במקום זה, מכרתי
רגשות. כן, שכרתי כמה בני-נוער מוכשרים שאספתי ממקומות אליהם
לא היו מגיעים ציידי-כישרונות לעולם, ואלו היו מרגשים את
האנשים בכל רגש שחסר להם. פעם, לדוגמה, הגיע איש מבוגר, לא
יותר מדי, בתחילת שנות הארבעים, שטען ששכח מהי אהבה. זו עם
השיער האדמוני והפנים זרועות הנמשים ישבה מולו ובהתה בעיניו
מספר דקות, והוא קם, זורח מאושר ולחץ את ידי. לפני שהספקתי
להבין מה קרה, הוא הישיר את כובעו ונעלם יחד עם הנערה
האדמונית.
התופעה המוזרה גרמה לי להרוויח המון, אנשים שכרו את בני-הנוער
ללא הרף, אך מהר מאוד מצאתי עצמי לבדי, נטול עובדים. הם נשארו
עם האנשים שריגשו, שוודאי שילמו להם קצת יותר ממני.
אנשים היו קונים ממני כסף.
הם עמדו בתור כדי לקנות את המטבעות הישנים שלי, "לאספנים"
אמרתי להם, אבל הם לא כל-כך האמינו לי, משום שאם זה היה
לאספנים לא היו ברשותי וברשות חצי מדינה כל-כך הרבה. הם לא
חשבו שירוויחו דבר מהשטות הזאת, אך קנו בכל זאת, כדי להכניס
קצת ערך לחייהם.
וזה נראה לי די מטופש.