לפחות בדבר אחד אני חריג. אני כבר יודע מה אני רוצה לעשות
כשאני אהיה גדול. אלפי אנשים נוסעים להודו ולמזרח, לוקחים
פטריות וכדורים, מתבודדים במנזרים. הכל כדי למצוא את עצמם..
אני אף פעם לא הלכתי לעצמי לאיבוד, אין לי את מי למצוא.

כשאני אהיה גדול אני אפיק סרט הוליוודי אמיתי. וכשאני אומר
אמיתי, אני מתכוון לסרט שפועל לפי החוקים שלנו, בני התמותה. לא
של בובות השעווה של הוליווד.

בסרט שלי, כשמישהו יחטוף כדור, הוא ימות לפני שהוא יספיק לגסוס
גסיסה איטית, דרמטית ומרגשת.. אפילו שורת סיום, שתסריטאי שהולך
למצוא לעצמו מוזה בפאבים בהם נשים רוקדות ערומות על שולחנות
כדי להביא לילדים שלהם לחם הביתה כתב לו. אפילו את השורה הזאת
הוא לא יספיק להגיד... הוא פשוט ימות. אצלי ליאו דה קפריו
(איזה מאמי...) לא יקפא למוות. הוא סתם יטבע.. (כמה לא
הירואי...)

בסרט שלי, אם מישהו יצטרך להקריב את עצמו למען שאר האנשים, הוא
יקריב את עצמו. הוא ימות. ולא יחזור בחיים ממצב חסר סיכוי
(ותודה לארמגדון שעשה את הבלתי יעשה והרג את ברוס ויליס).

בסרט שלי יהיו אהבות נכזבות. ואז, ברגע האחרון, בדיוק כשחושבים
שאין לחנון של הכיתה סיכוי לגרום לכוסית של הבי"ס להתאהב בו,
היא באמת לא תתאהב בו. כי ככה זה במציאות!

בסרט שלי, כשהמצב בלתי אפשרי. כשכלו כל התקוות... כשאין
מוצא... כשאפסו הסיכויים... הגיבור יורה לעצמו בראש - כן,
גיבור הוליוודי שלא מאמין בעצמו!

ואם כבר מציאות, אז בואו נהיה מציאותיים עד הסוף. בסרט שלי
הרעים מנצחים. (אף פעם לא אמרתי שסרט מציאותי ימכור הרבה
כרטיסים)

ואז, אחרי שהפרוייקט הזה יושלם, ואני אפיק את הסרט ההוליוודי
המציאותי הראשון, אני אעבוד על פרוייקט חדש לגמרי.

אני אפיק את המציאות ההוליוודית הראשונה.