לכאורה אין קשר בין היצירות.
למעט העובדה שכולן נכתבו במסגרת אותן חמש הדקות.  

        יש מאין


לכתוב על מחסום כתיבה - זה עוד לא עשו.
לכתוב על חוסר השראה - טרם כתבו.
למלא שורות בכלום,
לשורר מצב עגום,
להתבדח על יאוש,
ועל חוסר יכולת לחוש.
לחרוז מחוסר עניין,
להקפיד על משקל ובניין,
להתנסח ברהיטות,
ולא להיות מדי להוט.
לכתוב על נושא לא קיים,
למלא דף בהבלי עולם,
לבזבז הקשות קלידים,
על קיום ללא חיים.

ואולי יום אחד זה יגיע,
וייתן לי סיבה להמשיך.
אולי כל זה ייגמר יום אחד,
ויתחוור לי בדיוק מה הייתי צריך.

ואולי לא.

              ניכור עצמי

את כל מה שאני רוצה להגיד לעצמי,
גמרתי אומר לכתוב בשיר.
כמה שורות, כמה חרוזים,
אולי אצליח,
קצת תקווה להפיח,
את הדעת - קצת להסיח.
אבל כשבאתי אל הדף, מוכן ופואטי,
הסתבר לי שאין לי מה לומר.
כל המילים שאל קרבי העליתי,
נעלמו אל תוך ואקום שלא נגמר.
כמו מכר ותיק שפוגשים אותו
ברחוב אחרי שנים,
ואחרי חיבוק אמיץ וים געגועים,
פתאום בורחות המילים,
כך אני התבגרתי מבלי משים,
ושוב את עצמי לא אכיר.
אז אמרתי לעצמי: "שלום, מה שלומך?"
והמשכתי ללכת ברחובות העיר.
אני ועצמי - כבר לא חברים,
כבר לא מה שהיינו פעם.
כל אחד מאיתנו התפתח אחרת,
כל אחד פיתח איזה טעם.
ועכשיו, אחת לכמה זמן,
כשיוצא לנו להיפגש,
אני רק מבקש מעצמי סיגריה,
ואם לא קשה, אש.

    איש מחשבים

לו הייתי מחשב,
הכל היה פשוט.
קו אדום גלי וחביב,
היה מסמן לי כל טעות.
בהינף יד ודיסק,
הייתי מתקין נשמה חדשה,
עם חיבור USB למהדרין,
למקרה של התנגשות חומרה.
כל באג קטן בחיי,
היה מתוקן בגירסה הבאה,
והעדכון - דרך האינטרנט,
כדי להקל על הגישה.
לא הייתי צריך נשים,
בכדי לשחק משחקים.
רק לרדת למטה לרחוב,
ולהתחיל לירות באנשים.
וסתם ככה, אם הכל נתקע,
ויש לי מסך כחול,
לחיצה קטנה על הRESET,
ונתחיל מחדש את הכל.

          ואפילו

ואפילו שאת לפעמים מעצבנת,
ואפילו שאת מרגיזה.
אפילו שלפעמים את ממש פוגעת,
אפילו שאת יכולה להיות כלבה.
אפילו שלפעמים את לא הגיונית,
שמתחשק לי למרוט שערות,
אפילו שלפעמים את ממש מטומטמת,
ושיש לך תמיד הערות.
אפילו שאין בך שום דבר,
שיגרה לי את המוח,
יקירתי, איך שאת מוצצת,
את כל זה אפשר לשכוח.