בסיפורים שלהן, סקס זה דבר מלוכלך. מגעיל. כואב. הדברים הטובים
קיימים, אבל רק כדי להבליט עד כמה מעט הם מגיעים, ואיך העוצמה
שלהם לא משתווה לעוצמות של הדברים הרעים (שהם, תודה לאל. לא
חסרים).

בסיפורים שלהן, זה נגמר בנשק אוטומטי או בקופסת כדורי שינה. זה
לא ייגמר באושר ועושר עד עצם היום הזה, כי ככה החיים האמיתיים
לא עובדים. וכי יותר מחמישים אחוז מהזוגות שנישאים מתגרשים
בסוף, ובכלל מי צריך את הגברים האלה, שרק רוצים אותנו בשביל
דבר אחד, ובסוף בוגדים בנו עם איזו פרחה.

בסיפורים שלהן הן לבד, כי כשעוצמים עיניים באמת הכל שחור,
ובאמת הן לא רואות מי לטובתן. ושיש כאלה מוזרים - שלטובתן.
ואז, כשבטעות נפקחות קצת העיניים, ואיזה קרן אור מצליחה לחדור
(לחדור! לחדור! איזה פולשנות! איזה חוצפה!) ולהאיר קצת את
הבפנוכו שלהן, הן נבהלות, כי לא ככה אנחנו מכירות את העולם,
וככה זה לא אמור להיות, אנחנו רגילות (ואפילו אוהבות) את
השחור. ואת הלבד.

בסיפורים שלהן. בעצם, למי אכפת מהסיפורים שלהן? אנחנו ממילא
נקרא אותם, נהנה (או שלא. או שבעצם כן), ונלך לישון עם החברה
האופטימית שלנו, שהיא בעצם טיפשה, ואולי אפילו לא נראית טוב,
אבל חושבת שהיא כן, ובגלל זה גם אנחנו חושבים ככה, ושהן - שהן
תלכנה להזדיין (כאילו יש להן עם מי, הן עם העיניים העצומות
שלהן..) וזהו.