השעון צלצל, לא זה הטלפון, כל כך מהר כל כך עכשיו.
על השעון הדיגיטלי עשרים ושלוש - חמישים ושבע הכיצד?
לפני רגע נפרדנו, עוד צחקנו על הדרך והשוטר שחיפש
ואת חפה מכל.
לרגע חשבתי כי לא שם - אני ואת, בעולם הזוי לחלוטין.
הילדים עוד רטנו במעט על הצורך לחזור הביתה,
את על השנה המתחילה והדרך הארורה.
כשהבנתי שאת "על הקו" שמחתי כי החלום היה רע ונורא
כאילו לא נגמר והנשימה היתה קצרה.
אז הדמעות שלך חדרו לתודעתי, לא הבנתי על מה ולמה את משתנקת לי
כשאך זה מכבר צחקנו על הכל והבנו שהשמיים לא גבול הם.
הבטתי בשעון נזכרת שלרגע כמעט וביקשתי ממך כשנכנסת לרכב
להודיע לי כשאתם מגיעים ובשלום.
נחרדתי מפחד שקרה משהו והילדים ואת והכל נראה נורא
אבל לא כמו מה שאמרת לי בשניה הבאה:
"אמא נפגעה, בתאונה".
הרגשתי ערה ולא מבינה איך מחלום נורא המציאות יותר גרועה.
האור מבעד לתריסים והרוח עמדו, אורות מהבהבים של הצלה השתקפו
על הקיר, הבכי שלך עבר מבעד לאפרכסת ומחץ את ליבי עד אפר.
פעימות הלב הואצו כאילו מנסות להשיג, להעיר את החלום.
באחת וקצת וגם בשבע למחרת, ניעור הראש לא עזר,
פגע וברח החלום והמציאות האכזר.






18.06.2005 ויהי כי טוב יותר