כוס אמא של מרפי. מרפי הבן זונה.
לפעמים אני חושבת לעצמי- בשביל מה בכלל היה צריך להיוולד???
אומרים שלכל יצור בעולמנו ייעוד כלשהו. כל דבר מתחבר לשרשרת
ארוכה של הישרדות וקיום. אפילו יתושים משפיעים על העולם.
משפיעים גדולים וחשובים- תחשבו על זה שהיתושים הרגו הכי הרבה
אנשים בעולם- תקראו לזה אסון או דילול אוכלוסין, אבל בסופו של
דבר, אפילו היתוש הקטן והמטריד תורם לשרשרת האבולוציה.

מרפי נולד בכפר קטן ומרוחק במדינת אילינוי, לפני הורים
ממוצעים, שחיו בבית ממוצע עם שאיפות ממוצעות וריגושים מועטים.
כל דבר שעשו היה לטעות גדולה ולפעמים היה הופך לטרגדיה
אמיתית.
אבא ואמא של מרפי הכירו בפאב שכונתי רווי אלכוהול. באותו הערב
היו בפאב המון גברים חסונים וגבריים. אמא מרפי נדלקה על שלושה
מהם, שלחה להם מבטים ללא הרף, חייכה חיוכים מבוישים, הפשילה
כתפיה.... והם - היו עסוקים עם כוסות הויסקי שלהם. ואז, דווקא
אז, ניגש אליה אבא מרפי. שמן. מכוער במיוחד, זיפים לפניו וריחו
התפשט לכל עבר. הוא הזמין אותה לריקוד וכך מתחיל הסיפור.

אמא ואבא מרפי נישאו בחתונה ממוצעת בחצר ביתם האחורית. כבר אז
בצבצה ובלטה לה בטן קטנטנה משמלת הכלולות הפשוטה. אמא מרפי
חלמה על הבת העתידית שתיוולד לה בקרוב. מדי יום היתה משרבטת את
שמה של התינוקת באותיות עדינות בכל פינה, סורגת לה גרביים
ורדרדות ושמלות מלמלה קטנטנות. היתה מדברת אל ביטנה התפוחה כאל
ילדה מפונקת עם צמות. השכנות אמרו "לפי הבטן - זו בטוח בת",
וכך גם חרץ הרופא באומרו "שאבא מרפי הוא אדם ממוצע ומטה,, לכן
הוא לא מסוגל ליותר מדי - אז זו בטוח בת. אבחנה מדויקת."

ואז מרפי הגיח לאוויר העולם. היא היתה בדיכאון חודשיים.

מרפי היה ילד איטי בהכל. בגיל שנתיים רק התחיל ללכת ובגיל שלוש
הגה את מילותיו הראשונות. שעות שהיה מתאמן, בעוד אימו עסוקה
בענייני הבית ולא שמה לב אליו כלל. הוא היה נאחז בשולחן והתחיל
לצעוד. צעד קטן ועוד אחד אחריו... דווקא היו לו ביצועים
מרשימים... והוא היה גאה בעצמו. מאד. היה הולך מהמטבח לסלון
וחוזר חלילה, ובכל פעם שהיה מסב את תשומת ליבה של אימו, ואמר
"אמא- תסתכלי", הוא היה מתבלבל ומועד, ואז היא שוב היתה
מתאכזבת ודמעות עמדו בגרונה מביטה בו ומסננת משפט כמו "למה אתה
לא כמו כל שאר הילדים? תמיד רציתי בת..." נאנחת וחוזרת
לעיסוקיה הבלתי נגמרים. ואז הוא נורא רצה להראות לה שהוא יכול
באמת ושהוא בדיוק כמו החברים שמתרוצצים כעת בשכונה. הוא קם על
רגליו בשנית, הגיע שלושים סנטימטרים ממורדות שמלתה ואיך שאמר
לה "אמא- תסתכלי..." התבלבל ונפל בשנית. היא ליטפה את ראשו
והגישה לו סוכרייה על מקל.

מרפי היה ילד מסכן. איזה מניאק מרפי. למה בכלל הוא נולד?

מרפי שלנו גדל והתבגר לו והוריו שלחוהו ללמוד בפנימייה ממוצעות
במרחק נסיעה של חמש שעות מביתו. הוא היה מגיע לביקור פעם
בשלושה שבועות. למרפי היתה חברה באילינוי. קראו לה קטי. קטי
היתה בת שש-עשרה וחצי. תמיד כששאלו אותה לגילה אמרה "כמעט שבע
עשרה". היא היתה צעירה ממרפי בשנתיים. לא היה להם הרבה מה
לעשות יחד. כשהיה חוזר הביתה, היו מתנשקים, מתגפפים,
וכשהעניינים היו מתחממים היתה אומרת לו "מה אני נראית לך?
זונה???", והוא היה ממלמל בליבו- 'כן. את לא רק זונה. את גם בת
זונה. תשכבי ותסתמי'. כך גם היה בחופשתו המדוברת מהפנימייה.
קטי באה לבית משפחת מרפי. לבושה בקפידה נכנסה לחדרו של מרפי,
נשכבה עליו והרעיפה עליו נשיקות רטובות. אחרי מספר דקות ניסה
מרפי לגשש את דרכו לקרס חזייתה של אהובתו. פתאום חדרה לחדר
צעקה חנוקה: "מה אני נראית לך??? זונה???" ומרפי מלמל לעצמו
בלב- 'את לא רק זונה- את בת זונה- תשכבי ותסתמי!!!' ואז היא
פשוט קמה והלכה.

כעבור חצי שנה מרפי יצא שוב לחופשה מהפנימייה. קטי נכנסה
כרגיל, לבושה טיפ- טופ, ואמרה למרפי בעליזות "I'm ready!!!".
מוכנה למה??? שאל בתום לב. "נו... אתה יודע, to do it". ראשו
של מרפי היה סחרחר עליו. הרגע לו חיכה נצח מגיע!

קטי פשטה את שמלתה באיטיות (היא התאמנה על הקטע הזה כמעט חצי
שנה). מתחת לשמלה התגלה סט לבנים מסאטן. יותר לבן מלבן. יותר
בתולי ממדונה. מרפי הדליק נרות, הצית קטורת, גנב לאביו בקבוק
שמפניה זול, והעניינים החלו להתגלגל בקצב מסחרר... לפחות שנה
הוא חיכה לרגע הזה והוא היה בעננים, התרגש כאדם שמצא מטמון
ששווה הון. הם שכחו מכל העולם שמסביבם וגם ממנעול הדלת, שלא
דאגו לסוגרו. פתאום נשמעו צעדים כבדים על רצפת הפרקט הזולה
שבחדר המדרגות. אמא מרפי נעמדה, בכבודה ובעצמה בפתח החדר ושאלה
בתום לב מדומה: "מה אתם עושים ילדים? בואו, הכנתי לכן מאפינס
חמים.", וטרקה את הדלת מאחוריה. זו היתה הfirst time  שלו.
אמרתי לכם שהיתה לו ילדות עשוקה. מאז הוא לא ראה את קטי יותר.

הוא ניסה בכל כוחו להחזיר אותה אליו. שלח לה פרחים- הם הגיעו
באיחור של יומיים והיו נבולים ומרוטים. כתב לה מכתבי אהבה -
ושכח לרשום את חתימתו ושמו על גביהם והיא פינטזה על שחקן
בייסבול מסוקס המנסה את מזלו איתה. קנה לה סט תכשיטים - שהיה
מפלסטיק מצופה ועלה לו 3 דולר ב-"Sunday market" . בקיצור, קטי
סירבה לחיזוריו המפתים והמושקעים.    

מרפי סיים את לימודיו והחל לעבוד על פיתוח הגוף. בתת מודע הוא
רצה להיות דומה לשחקני הבייסבול שקטי כל כך העריצה. הוא פיתח
שרירים למופת וסיבולת מעולה. היה מספר לכולם עד כמה הוא משתפר
בתחום ושצפוי לו עתיד ענק. כולם מאד שמחו בשבילו ואפילו החלו
להיות לו מעריצות. התפריט היומי שלו כלל: 7 ביצים, 4 ק"מ ריצה
מהירה, 15 פרוסות לחם מלא, שעה וחצי שחיה, 2 מנות אטריות, שעה
של הרמת משקולות במסה מטורפת, 4 מנות בשר ועוף ולפעמים היה
מרשה לעצמו קובית שוקולד גם.

יום אחד, בין הארוחות, נשכב מרפי על מיטת הרמת המשקולות. הפעם
הוא שם עליהן משקל רב במיוחד. הרבה מעבר למה שהתאמן עד עכשיו.
הדף פעם ראשונה. נשף. פעם שניה. נשף. פעם שלישית- מוט המשקולות
נחת על חזהו. מרפי קיבל שיתוק מהבטן ומטה.

שנים של שיקום וניסיונות לשנות את המצב לא הועילו. הוא חזר
להיות מרפי הכחוש והרזה מאילינוי. המעריצות שכחו ממנו והמשיכו
בחייהן, התחתנו עם שחקני בייסבול מדהימים, ילדו שניים-שלושה
ילדים, כלב ,חתול... אתם יודעים... עולם כמנהגו נוהג, ומרפי
ישב בכיסא הגלגלים וחשב על הסיבה לקיומו. הוא קרא פעם באיזה
מאגזין טבע שלכל יצור בעולם יש ייעוד כלשהו. אפילו ליתוש הכי
קטן ומטריד יש ייעוד. הרי היתושים גרמו למוות של הכי הרבה
אנשים בכל ההיסטוריה- מהמחלות שהביאו עימם. מרפי ניסה למצוא
סיבה הגיונית לקיומו. ניסה להבין מה ייעודו בעולם הזה. ואם יש
לו בכלל ייעוד. לילה אחד הוא שכב בחדרו וחשב על כל הדברים
הרעים שקרו לו בחייו. על כל הפאשלות. על כל המעידות. על הצחוק
המלגלג של האנשים כלפיו. באותו הלילה כל חייו עברו לו כמו סרט
רץ אל מול עיניו. כשהגיע הבוקר לקח עט וניר ורשם:

"חוק שליווה אותי כל חיי: כל דבר שתרצה בו בכל מאודך. תתכונן
אליו. תתכנן אותו בלי הרף. תתלבש יפה לכבודו. תתרגש. תהיה קצר
נשימה לגביו: הוא יתפקשש ואתה תתאכזב. ככה זה בחיים."

ברגע שמרפי כתב את המשפט הנ"ל ירדו ממנו שנים של מפחי נפש. כל
האכזבה שאפפה את חייו התפוגגה. הוא הרגיש כמו נוצה. כמו שקית
ניילון ריקה שרוקדת לה בעזרת הרוח. הוא החליט שבמשפט הקצר שכתב
זה עתה, הוא הגשים את ייעודו. נתן לעולם כולו את "חוק מרפי".
מעכשיו כל אדם יידע את העובדות ולא יצטרך לעבור את הסבל שהוא
עבר בחייו. עכשיו הוא יכול היה להירדם. להירדם לתמיד. הוא הרי
כבר מילא את ייעודו בעולם הזה.