"בוקר טוב ילדה מקסימה שלי".
העיניים שלי נפקחות בקושי ורואות את הדבר שלו הן חיכו ימים
רבים.
השפתיים מחייכות לי מעצמן.

הידיים שלך מחליקות לאורך פניי.
אני מרגישה כל כך שלמה - כל כך יפה - כל כך אישה - איתך.
והגוף הזה שלי הופך למין כלי תהודה מוזר שכזה החבויים בו כל
הצלילים שבעולם וכל הרגשות גם - השמחה שמצאתי אותך. היופי של
שנינו כאן יחד והפחד.

ושתי הידיים שלך, שביומיום - תמימות הן למראה - מנגנות בי,
קוראות את התווים ללא שום עכבה וכולי מתמסרת רק לך. וברגע
הנתון הזה אני כולי שלך. יותר מאשר של עצמי אפילו.

תוך כמה דקות העיניים מתרגלות באטיות לאור הרך של הבוקר.
שוטפת פנים. נעמדת מול המראה.
והיום אני נראית לעצמי יפה יותר מאשר ביום שלפני...

איך אתה ממיס את הגוף הזה שלי. ואת הלב. שהיו נוקשים פעם -
יחסית לעכשיו - וכולי נמסה כמו כפית קפה במים שרק עכשיו הורדו
מהאש.
וגם אני עולה על גדותיי - איתך -

אני מזדחלת בחזרה לבין הסדינים - לצוד עוד רגע בתוכך -
אבל הבוקר הזה אתה פתאום לא כאן.
מריחה את הריח שלך וחיוך עולה על שפתי.

אני אחכה עד לבוקר הבא שאתעורר ותגיד לי -
"בוקר טוב מקסימה שלי..."