[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נס סלונים
/
רצח דרעי

הזמן: 2030
המקום: ישראל. מדינת דת.

אור עולה.
בחורה בסוף שנות העשרים של חייה עומדת באמצע תא בית סוהר דיי
ריק. שעון גדול תלוי מעליה. היא לבושה מדי אסירה מרופטים.
שיערה מוזנח ועיגולים שחורים סביב עיניה.לביאה הוא שמה.

לביאה:
זה מדהים איך בועה מתנפצת תמיד בהפתעה. את אף פעם לא יכולה
להיות מוכנה לזה באמת. לדעת מתי זה יקרה.
אבל עמוק בפנים תמיד את יודעת שזה יקרה בסופו של דבר. וזה חבל.
כל זה חבל...חבל אחד גדול.
הוא בלתי אפשרי ה"חבל" הזה.
אתם שומעים אותי? איפה אתם? (מחפשת מסביבה ומעליה) בטח יש כאן
איזו מצלמה או משהו...איפה?
לא יכול להיות שלא כיבדו אותי באיזהשהוא מכשיר תיעוד, אחרי הכל
זאת אני-הרוצחת הגדולה מתל אביב סיטי-
צריך להנציח את זה, לא? יש לי עדת מעריצים שלמה סביבי, אפשר
לעשות המון כסף מהקלטות... (ממשיכה לסקור את התא)
ואם זאת, אף מצלמה בנמצא. מוזר. לא יכול להיות שיתנו לי ככה
לנשום חופשי בלי השגחה. ממתי הם נותנים לי לנשום?
זה בטח הקטע הזה של המראה כמו בסרטים. אתם בטח שם מאחורי המראה
צופים בי עכשיו(מצביעה לכיוון הקהל).
ברור. למה אחרת יש בכלל מראה בתא המפואר הזה? להוסיף לי עוד
עונשים? להראות לי גם איך אני נראית בנוסף לכל...
(בוחנת את עצמה ארוכות מול המראה שלה/הקהל) לפחות נראה לי
שרזיתי פה קצת בחודשים האחרונים.
וואו. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהסתכלתי על עצמי
במראה. מאז שהמשפט נגמר נראה לי.
בבית המשפט הייתה מראה ענקית שבכל פעם שהייתי שם הספקתי לחטוף
מבט קצר באיך שאני נראית. אז זה עוד היה חשוב קצת, טוב, עם כל
התקשורת שהייתה מסביבי כל הזמן. אני עדיין מלווה על ידי פלאשים
בוהקים בעיניים עוד מאז. זה מטורף כמות כזאת של צילומים בבת
אחת. טאק טאק טאק טאק. על פי וורהול אפשר להגיד שבהחלט קיבלתי
את 15 דקות התהילה שלי. מרגיש כמו הרבה יותר. עוד לא עברה חצי
שנה מאז אותו לילה. יום שבת ה11- לאפריל. הלילה בו אני שיניתי
את פני המדינה לנצח. הלילה בו אני לקחתי את העניינים לידיים
שלי ובכך שחררתי את עם ישראל מעבדות נוראית לחירות אמיתית.
אתם מבינים, אני עדיין לא מתחרטת. אני מצטערת צער רב על שזה
היה צריך להגיע לידי נטילת חיי אדם, אם אפשר לקרוא לו כך, אבל
אין לי שום חרטות, באמת. הייתי עושה זאת שוב על אף הכל. אני לא
עשיתי זאת בשביל עצמי. אני עשיתי זאת בשביל מדינה שלמה שהייתה
מדוכאת שנים אבל לא עוד. אני עשיתי את זה בשבילכם גם. אתם שם
מאחורי המראה-אני יודעת שאתם שם-אני עשיתי זאת בשבילכם ובשביל
כל שאר אזרחי מדינת ישראל. אני עשיתי את זה בשבילך, ארץ זבת
חלב ודבש. בשביל השקט הנפשי שלך, מדינה מסכנה שלי. אז זה יצר
הרבה רעש מסביב אבל הנה, אחרי היום תוכלי לנוח שוב.
אני אנוח על משכבי וכך את תוכלי לנוח סוף סוף ולהמשיך לנוע.
שוב תמצאי שלוה תחת חסותה הכה מנחמת של האמת.        
שוב תחיי באמת. לא עוד שקרים. לא עוד תורה. לא עוד שחורים. שוב
תתעטפי באמת לבנה וטהורה. שוב תהיי אדון לעצמך,
ותעשי מה שאת רק רוצה. שוב תהיי מדינה מתקדמת ונאורה. שוב זה
לגיטימי להיות חושנית ומינית, שוב זה לגיטימי להיות חזירה. יש
מקום לצחוק ולתשוקה. יש מקום לחריגויות ולמוזרויות מכל הסוגים
ובכל צבעי הקשת. שוב מותר לך הכל, ישראלה הקדושה. את יכולה
להירגע. כמו סוג של קתרזיס, לא?
את יכולה לשבת עם הרגליים למעלה, ישראלה מותק, ולהזדכך.
את כבר לא חייבת דין וחשבון. כבר לא עומדת תחת פיקוח תמידי של
משטר הבילי. וכל זה בגללי. תכף גם אני אוכל להירגע.
בעוד (מביטה בשעון שתלוי מעליה) קצת יותר מחצי שעה כל זה יהיה
מאחוריי. סוף סוף אני משתחררת מכאן. דווקא נורא נחמד כאן בתא
המתנה הזה, שסידרו לי כאן. מאוד שיקי פה, מעניין מי
המעצב?(פאוזה)
אז זהו זה. אני מניחה שזהו השלב שבו אני אמורה לספור את הדקות
המתעופפות לאחור. כמו זונות הן בורחות הדקות האלו.
ואתם-אתם אמורים להשגיח עליי בזמן הזה-אז אם כבר אתם תקועים
איתי אני אדאג שתסבלו. אתם תקשיבו לכל מה שיש לי לומר לכם,
נוולות. זה הזמן שלי והוא נוזל מבין אצבעותיי כמו חול. בעוד
שעה כבר לא אהיה פה. אני אהיה במקום אחר. טוב יותר. אני אצחק
עליכם מלמעלה, ואתם-אתם תישארו כאן בבית סוהר המסריח הזה. אתם
גם ככה יושבים כאן יותר זמן מרוב האסירים עד שאתם יוצאים
לפנסיה המתוקה שלכם. אז אני עוד רגע כבר אינני, ומי בסוף יושב
מאסר עולם?
אני לא מסוגלת לחשוב אפילו על לשבת כל חיי במקום המזדיין הזה.
נראה לי שעדיף ככה. אתם, בכל אופן, לא תשכחו אותי.
תודו שנתתי לכם קצת אקשן טוב שבזמן שהייתי כאן. תודו שהיה לכם
מעניין. אני אולי רוצחת אבל שואו טוב תמיד ידעתי לתת.
קשה לי להאמין שתשכחו אותי. קשה לי להאמין שאי פעם מישהו בארץ
אוכלת יושביה הזאת יוכל לשכוח אותי. אני אגדה בחייה. גיבורת
המין הנשי והאדם החילוני. אני נושאת את דגל המהפכה.
אני ישראל החדשה! (מוחאת כף)  
בלתי אפשרי לומר כיצד חדר לראשונה הרעיון אל תוך מוחי, אך מרגע
שקנה לו אחיזה רדף אותי יומם ולילה. מטרה ברורה כמו תמרור שרץ
לי מול העיניים ללא הפסק. זאת הייתה מטרה נעלה ונשגבת, ואפילו
שאני לא אזכה ליהנות מהפירות אני מסופקת.
אני יודעת שעשיתי את מה שהייתי צריכה-את מה שהייתי מוכרחה
לעשות. לא הייתה ברירה אחרת. כשהבנתי שכל מי שניסה לעשות זאת
לפניי חטף רגליים קרות ברגע האחרון או נתפס ידעתי שזאת אני.
אני היא זאת שתגאל את עמה. אני הנבחרת. אני המיועדת. אני ולא
אחרת. וכך בשעת לילה מאוחרת של אותו יום שבת תמים תפסתי אותו
בשנתו והצמדתי את הקנה אל רקתו.
חשבתי שהאדרנלין יפוצץ אותי גם באותן שניות. המון דם. דם
מזוהם. ומאותו רגע הכל קרה כל-כך מהר. אני לא ממש רוצה להיזכר.
אני חושבת שהקטע היחידי שהיה נעים-שהיה ממש כיף אפילו-זה לעשות
את כל השחזור אחר כך. אבסורד. ממש לא האמנתי שאני אזכה לעשות
את זה בשנית. הם אפילו שמו איזה שוטר עם זקן מלאכותי שישכב
במיטה ויעשה את עצמו ישן.
הפליא אותי שהם מאפשרים לי להתענג על הרגע הנהדר הזה פעם
נוספת. הרצחתי וגם ירשתי? מן ממתק כזה לרכך את המכה. לרכך את
היום. היום... היום הזה הנורא, שחיכה לי שם כל הזמן ועכשיו הוא
כאן. איך הייתי רוצה לעבור את היום האיום הזה כבר. את החצי שעה
הזאת...את הדקות האלו שמתות ממש כמוני בקיצן.
די! די, לביאה baby, תתפסי את עצמך בידיים.
אין זמן... אין זמן... אין זמן... אין.
שייגמר כבר הסיוט הזה! אני לא יכולה לשאת את זה יותר. זה גדול
עליי. זה כבד לי. אני לא רוצה. אני רוצה את אמא שלי. בעצם, לא.
אני לא באמת רוצה את אמא שלי כאן עכשיו. אני לא יכולה לשכוח את
הפרצוף שלה כשהיא ישבה במשפט, מזועזעת כולה. איך היא ניסתה
לחייך אליי כשהבטתי בה-עיניים חומות וחמות-והפחד, אלוהים,
תעזור לה! (פאוזה)
אני לא חושבת שאני רוצה לראות עכשיו אף אחד שאני אוהבת או
מכירה. אני רוצה שיזכרו את מי שהייתי ולא את איך שאני עכשיו.
אני לא רוצה להיפרד מאף אחד. אני את הפיוסים שלי עם העולם כבר
עשיתי, תודה. אני רוצה להיעלם. יותר מהכל אני רוצה להיעלם
לגמרי עכשיו. להיבלע אל תוך האדמה הזאת ספוגת הדם והאשמה. זה
פחות או יותר מה שהולך לקרות גם ככה אחר כך, אבל הייתי רוצה
להיעלם עכשיו לפני שתיכנסו לכאן. לפני שתבואו לקחת אותי. זה
אתם?
אתם שתבואו לקחת או שיהיו אחרים? תענו לי! תענו לי! (בועטת
בקיר) תענו לי כבר! אני כבר יודעת שאתם שם אז כל ההצגה הזאת
מיותרת.
גם אם השיחה הזאת תמשך כמונולוג לפחות תחשפו את הפנים שני
מדברת אליהם, פחדנים!
אלו מילותיי האחרונות תנו להם את הכבוד המינימלי להיאמר אל זוג
עיניים. פחדנים! אספסוף עלוב, זה מה שאתם.
אני בטוחה שהרב נחשון הנחש נמצא שם ביניכם. אתה שם, כבוד הרב?
אתה רואה אותי? (מכניסה אצבע לפיה ואחר כך למכנס)
קצת השראה בשבילך כשתביא ביד במקלחת יותר מאוחר. הייתי חושפת
בשבילך גם שדיים, כפרה עליך, אבל אין לי שום צורך לחלק מתנות
לכל החיים. לא לך ולא לאף אחד מכם, חבורת אפסים! איזה מין עולם
זה, שאפסים כמוכם ממשיכים לחיות ואותי מוציאים להורג? אתם...
אתם חלאת המין האנושי. רפש מרקיב ומצחין. אתם תת אדם. אוי, אין
לכם מושג כמה אני שונאת אתכם.
כמה אני אוהבת לשנוא אתכם. את ההנאה שאני מפיקה מהתיעוב הזה.
זאת הנאתי היחידה כרגע, תנו לי להתרפק עליה.
אני מתנחמת דרך השנאה הזאת אשר שניאה בכל מעודי בגאון. אני גאה
על אותה שנאה. היא שגרמה לי לעשות את שעשיתי.
זאת היא-השנאה העצומה-שלחצה על ההדק דרכי. לולא היא לא הייתי
כאן היום. לא הייתי כאן עכשיו ממתינה. אין חרטות.
לשנאה כמו לאהבה יש חוקים משלה, יש שיאים משלה ויש מחיר משלה,
ואני עומדת לשלם אותו עכשיו את מחיר שנאתי
בצער רב אך ללא חרטות. אני לא מתחרטת על תוכנית הפעולה ולא על
הביצוע. אני לא מתחרטת על האירגון ועל המטה שהקמנו וכל
האנדרלמוסיה שחוללנו. לא מתחרטת על ההסטה ולא על האלימות. לא
מתחרטת על ההרס ולא על שריפת החנות.
אני לא מתחרטת על הפעם שעצרו אותי כשנכנסתי עם ביקיני לתוך
רחבת היכל בית הכנסת ביפו, ולא מתחרטת על כל הפעמים האחרות
שעצרו אותי בגלל הארגון. אני לא מתחרטת על התואר באנתרופולוגיה
ועל חמש שנים של לימודי ריקוד.
לא מתחרטת על אף זיון שהיה לי, על אף מערכת יחסים רצינית ולא
רצינית שהייתה לי, ועל אף גחמה שצצה במהלך הדרך.
לא מתחרטת על כל השטויות. לא מתחרטת על כל הטעויות. לא מתחרטת
על ניו יורק ולא על ברלין ועל רומא. לא מתחרטת על אף צעד
שעשיתי לאורך שנות חיי הקצרים כולל לא על עכשיו. אני לא מתחרטת
על שאני משתפת אתכם, אפסים, בשעל ליבי.
מה זה כבר משנה. המחשבות שלי ילכו איתי. הרגשות שלי ילכו איתי.
ואתם תישארו עם פיסת עבר עלובה שהייתה פעם אני.
תוכלו לספר בעוד שנים מהיום שישבתם מולה מאחוריי מראה דו צדדית
והיא זיינה לכם טוב טוב את המוח לפני שחיסלו אותה.
אתם כנראה לא קולטים את גודל העניין. אני הולכת להיות האישה
הכי מדוברת במדינה שנים עכשיו וכנראה שלתמיד.
אני גיבורה לאומית. ידפיסו את הפרצוף שלי על כסף עוד, אתם
תראו. אני אהיה כמו גולדה רק forever young, ועם הרבה יותר
סטייל, אין מה לעשות... יקראו רחוב על שמי ברחוב בוהמי בתל
אביב. אני אהיה כוכבת עולם הפשע והישע של ישראל לעד. אני אהיה
מודל חיקוי לנערות מתבגרות עם הורמונים קרימינלים גועשים
ופטמות ענקיות. דרכי אולי נגמרת כאן, אבל אני את שלי עוד לא
התחלתי... רק אחרי שאלך הכל יתחיל לתפוס נפח, ואז אולי תבינו
איזה כבוד נפל בחלקכם שקיבלתם זיון מוח משובח מפי הגברת בכבודה
ובעצמה. לא שאתם מבינים יותר מדיי ממה שאני אומרת הרי בכל זאת
אתם - אתם, אבל נסו איכשהו לאמץ את זה לתשומת לבכם-אתם מאזינים
לדברי חוכמה רבי משמעות וברי כוח מפי האחת והיחידה-האישה
והאגדה. לא מרשים? לא מרשים?
אולי אתם רוצים לתת עוד שעה ככה... אני מבטיחה להמשיך לדבר. מה
אתם אומרים? (פאוזה)
או שאתם מעדיפים שאני אשתוק. אני מבטיחה לשתוק עוד שעה שלמה אם
זה מה שצריך בכדי לקבל אותה. אני רוצה עוד זמן.
רק עוד קצת זמן...
על הזין שלי! זה כבר לא משנה. מה זה עוד שעה? אני לא אוריד את
עצמי לעליבות הזאת. אני לא צריכה עוד זמן בכלל-להפך. עוד שעה
זה לא רווח בשבילי-עוד שעה זה עינוי מוחלט. אני גם ככה כבר ערה
כבר יותר משישים שעות.
איפה שהוא כשהגעתי לשלושה ימים לפני החלטתי לוותר כבר על שינה.
גם ככה קשה להירדם, ולישון-הרי יהיה לי מספיק זמן עוד מעט. אז
די, אפסו כוחותיי. אני רוצה כבר שהכל ייגמר. The sooner-the
better!  אני מוכנה. מצידי אתם יכולים אפילו להקדים אם אתם
רוצים. אני את החיים שלי חייתי כבר-הזמן הזה עכשיו הוא חסר
תועלת, חסר תכלית ורק מערער אותי יותר.
עכשיו זה כמו תהליך הגסיסה של חולה. אני עומדת למות, אני רואה
כבר את הסוף אבל עוד ממשיכה... כמו בטריה של טלפון שעומדת
להיגמר, היא כבר צפצפה ועם זאת השיחה נמשכת מתוך ידיעה שהיא
תיקטע בכל רגע. זאת השיחה שמתנהלת בינינו כרגע. הדיבור שלי מול
השתיקה הרועמת שלכם-המאשימה, שמאפשרת לי לומר כמעט כל דבר...
זה זמן מיותר ועם זאת גם זמן של חסד בצורה מסוימת.
אתם קולטים שאני האישה היהודיה הראשונה שמוציאים להורג במדינת
ישראל מאז היוסדה לפני מאה שנה כמעט.
אני לא עוד בחורה שתפגשו באינטרנט או בקניון
Im not the kind of girl U take home  
אני ישו הצלוב. ישועית שעועית מושיעה וצלובה. אני כמו אלה
במיתולוגיה היוונית-יפה מתוחכמת וקטלנית. כמו שתמיד רציתי.
אני אזכר לדורות . אני חסרת תקדים. אני כמו דת בפני עצמי. כמו
פיה ושדה באחת בסיפור אגדה. אחד מסיפורי האגדות המופלאים של עם
ישראל. את דמי שפכו על ששפכתי דם בשבילם. על שהעזתי להתמרד מול
משטר של ליצנים בשחור.
על שהעזתי להיות אישה. על שהעזתי לומר את שעל ליבי-לומר את
האמת. על שקמתי וצעקתי-"המלך לובש שחור!"
"המלך הוא דוס!" דוס... (מגחכת) אתם זוכרים שפעם עוד השתמשו
במילה הזאת?
כשהייתי קטנה אמא שלי תמיד הייתה קוראת להם ככה כל הזמן.
"הדוסים האלו" היא הייתה אומרת.
היא הייתה מבטאת את המילה הזאת בטון מזלזל כל כך כאם זאת הייתה
קללה. זה היה בתקופה שהיו עוד חילונים. זאת אומרת,
שמותר עוד היה להיות חילוני. הרבה לפני שכולם נהיו צבועים
והתחילו להתכופף למען השם, ובעיקר למען הג'ובות. מהר מאוד כל
מובטל וכל שכיר שלישי הפך להיות אחד משלהם, והם התרבו והתרבו.
כמעט חצי מהאזרחים החילונים חזרו בתשובה בגלל העוני הגדול.
והרי להתרבות זה משהו שהם יודעים לעשות מצוין גם לבד... זה לא
יאומן איך כל המדינה כוסתה בשחור.
בשחור המבעית הזה. כמו בסרט אימה שראיתי שהייתי קטנטונת על קן
נמלים ענקיות שמשתלט על העולם ואוכל אנשים.
כל כך פחדתי. אני חושבת שזה היה הסרט הראשון שראיתי בחיי. כמה
עלוב ועם זאת כמה סימבולי.
מי ידע ששנים אחרי אני היא זאת שתחסל את מלכת הנמלים ואז
הנמלים יחסלו אותי.
אני צריכה את הכדורים שלי! (צועקת) אני צריכה את הכדורים שלי!
למה אתם לא מביאים לי את הכדורים שלי? אתם יודעים שאני חייבת
את הכדורים שלי אחרת אני יכולה למות...
(ההיסטריה הופכת לצחוק) אני הולכת למות... אני הולכת למות...
אני הולכת למות... (נרגעת אחריי פאוזה ארוכה)
פעם כשהייתי בת 25 אהבתי בחור אחד אהבה עמוקה. באחת השיחות
הראשונות שלנו הוא שאל אותי-"אם היית יכולה לדעת מתי ואיך
תמותי, תרצי לדעת את זה?" ואני עניתי "כן". הוא היה המום ואמר
שאני האדם הראשון שהוא פגש שהיה רוצה לדעת.
והנה אני עכשיו יודעת-כל כך יודעת מתי ואיך זה יקרה. כל כך
מוכנה וגם כל כך לא לרגע המיועד....          
לבחור שאהבתי קראו יותם והיו לו את העיניים היפות ביותר שראיתי
וגם העצובות ביותר.
הוא היה רגיש מדיי. מן נפש עדינה כמו של משורר אמיתי. מדהים
שהוא באמת היה סטרייט. בהתחלה הייתי בטוחה שהוא הומו ושהוא
מתחזה כמו כל הומו שפוי תחת הדיכוי הנורא, אבל לא. הוא באמת
היה סטרייט, תאמינו לי...
אני יודעת מתי גבר משקר לעצמו אפילו אבל הוא ידע מה הוא עושה.
כשהראש שלו היה בין הרגליים שלי אני ראיתי זיקוקים, אני שמעתי
תזמורות-זה היה fucking יום עצמאות שלם בכוס שלי...
אתה שומע, הרב נחשון, הוא היה עושה קשרים בין הלשון שלו
והדגדגן שלי עד שאגמור בשיר מזמור.
אתה ירדת פעם לאישה או שאתה מוצץ רק זין? חתיכת צבוע מטונף שלא
מגיע לו לחיות!
ליותם היה מגיע לחיות. יותר מלך היה מגיע לו וגם יותר מלי ומכל
אחד אחר.
הוא נהרג בפיגוע בדרך הביתה. זה היה ולנטיינס דיי והוא השאיר
אותי במיטה בבוקר אחרי שעשינו סקס והלך לסנטר לקנות לי מתנה.
היינו כבר יותר משנתיים ביחד. הוא לא חזר ואני אף פעם לא
קיבלתי את אותה מתנה. רק את העונש האכזרי הזה.
לא יודעת למה... להזהיר? לא יודעת... אף פעם לא חגגתי עוד את
ולנטיינס דיי מאז וגם לא הספקתי להתאהב שוב.
אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותו פשוט. לא אפשרתי לעצמי להתאהב שוב
כי אני עדיין מאוהבת בו נואשות.
זה תמיד הספיק לי. כמו הסתפקתי באהבה העצומה הזאת לכל החיים.
אני יודעת שאהבתי בגדול והייתי נאהבת בחזרה בענק וזה מספיק לי.
זה באמת מספיק לי.    
בכל עשרות מערכות היחסים שהיו לי עם גברים, כי הרי כל כך אהבתי
להתאהב בנעוריי, לא הרגשתי כאלו עוצמות של רגש ובכזאת טבעיות
אל אף אחד כמו שחשתי אל יותם. הוא היה אחד יחיד ומיוחד. מלאך.
הוא היה השמש שלי ואור הירח גם. הוא היה לי המזרח וגם המערב.
הוא היה כוס תה ונעלי בית. הוא היה לי חבר והיה לי אח.
הוא זרם בדמי כמו יין קדוש מכף רגל ועד ראש. ומה שתמיד הקסים
אותי הוא שיותמי הקוסם אהב אותי לא פחות.
הוא רצה אותי לא פחות וחשק בי לא פחות. הייתי שלו כשם שהיה
שלי. היה שם משהו טהור. משהו אמיתי באמת.
משהו של פעם במיליון שנה. משהו אלוהי. האלוהי הוא שהיה בינינו.
בין יותם לביני נחה רוח האלוהים ולא בתורה או באף רומן אחר
שנכתב אי פעם. האלוהי האמיתי נמצא בסוד האהבה האמיתית. הוא
ניזון מאהבה ופורח מאהבה.
מדינה ללא אהבה היא מדינה ללא אלוהים. כל הדת שבעולם לא תעזור
להנשים מדינה שלא נושמת אהבה.
מדינה כלואה שלא נושמת את האוויר החופשי. מדינה שאזרחיה נחנקים
אט אט בתוך הגז השחור של שטיפת המוח.
אני חושבת שכשיותם היה עוד בחיים יכולתי לנשום דרך האהבה שלנו,
חוץ מזה הכל עוד היה בחיתולים. אלו היו השנים הראשונות שעוד לא
הבנו את חומרת המצב עוד. הסוויטש לא נעשה בבת אחת, אבל איפה
שהוא כשיותם נהרג והמצב המדיני מסביב השחיר והשחיר מיום ליום
התחלתי להיחנק על באמת.
בהתחלה, כשעדיין לא ידעתי איך להתמודד, הייתי בטוחה שאני זקוקה
ריבאונד כמה שיותר מהר. חשבתי שכך אחלץ ממלתעותיו האימתניות של
השאול-של האובדן הגדול. הייתי בטוחה שאני אמצא מישהו להיאחז
בו-מישהו שירים אותי בחזרה למעלה.
הייתי בטוחה שגבר יוכל להציל אותי ממר יגוני וממציאות מוטרפת,
שבחירות מושחתות ומכורות מראש הכתיבו לכולנו פתאום.
אז עוד הייתי אסקפיסטית. לא באמת רציתי להתמודד, חיפשתי חתיכן
זין שירדים אותי בלילה השחור שנפל על מדינתי התכולה.
אבל עם כל הכבוד לנפח שמילא הזין הגברי האהוב בחיי, גברים הם
חראות!
גברים רק אכזבו אותי במהלך השנים, לפני שהכרתי את יותם, ופתאום
זה נראה לי כל כך מיותר שוב להתאהב בשביל להתאכזב.
ואם הגבר לא יאכזב אז פתאום איזה פיגוע עלול לנפץ לך את
הבועה...
מאז שאני זוכרת את עצמי אנחנו רדופים על ידי פיגועים באינתיפדה
הזאת שלא נגמרת וכנראה שלא תיגמר לעולם.
לפחות שיחליפו את המילה הזאת כבר. היא הפכה טריוויאלית כל
כך-שגורה כל כך בפינו כמו קפה בערך.
עם שניהם אנחנו פוקחים את העיניים בבוקר במדינה הזאת. לפחות
כשגרתי בחו"ל הייתי מתעוררת רק לקפה...
אני מתה על קפה איטלקי. בכלל אני מתה על קפה. יואו, איך בא לי
קפה עכשיו... אין מצב שאתם מארגנים לי קפה, אהה?
רגע, מה עם בקשה אחרונה? לא מגיעה לי בקשה אחרונה?
למה לא מספרים לי שום דבר?
מה, זה המצאה של סרטים בקשה אחרונה לנידון למוות?
כל עוד זו בקשה פשוטה ובגבול הטעם הטוב, אז מה הבעיה?
היי, אל תגידו לי שאני לא מקבלת כאן כלום...
אתם נורא לא מסודרים-צריך היה לעדכן אותי לפחות מה הן זכויותיי
האחרונות אם ישנן כאלו.
אני מוחה! זאת שערורייה! אלו הם רגעיי האחרונים ואתם משאירים
אותי בחשכה. אני זקוקה לקצת אור.
לרגעים אחרונים של שקט-לחוש שלוה בפעם האחרונה. אלו הן
זכויותיי האחרונות כל עוד אני נושמת. אני נושמת!
אני עוד נושמת! אתם לא יכולים להתעלם ממני ככה, אתם שומעים?
אתם לא תתעלמו ממני כאילו אני איזה כלבה גוססת!
אני עוד חיה ונושמת ומדברת וצועקת (צועקת) ומשתגעת (משתוללת)
וקופצת (מקפצת) חסרת מנוחה וחסרת מעצורים,
וכל עוד אני כאן אתם תשמעו ממני! אני אדבר!
Good girls may go to heaven, but bad girls, honey, they go
everywhere!          
אני עלה נידף ברוח. אני נוצה שברחה לה מכרית. עוד רגע כבר לא
אהיה כאן. אלו דבריי האחרונים. משפטים אחרונים.
צלילים אחרונים שאני מפיקה מפי. לחישות אחרונות. שתיקות
אחרונות. מבטים אחרונים. (מלטפת עצמה ברכות)
זוהי הפעם האחרונה שאני נוגעת בעצמי.
אולי כדאי לי לאונן בכדי להגיע לאורגזמה בפעם האחרונה?
לא. אני לא זקוקה לאורגזמות יותר. חוויתי מספיק. אני לא זקוקה
עוד לאושר אמיתי. זה יהיה אכזרי מצדי אפילו לתת לעצמי להיות
מאושרת בפעם האחרונה. אין לי צורך באושר עוד. ידעתי אותו. אולי
קצת נחת הייתה עושה לי טוב עכשיו.
לא מנה גדושה מדיי אבל לכמה דקות לקבל קצת נחת. אני לא זוכרת
מתי בפעם האחרונה נחתי כמו שצריך.
בכל פעם שזכיתי כבר לנוח הרגשתי אשמה על כך שאני מתבטלת וכך
יצא שלא ממש נחתי.
שכחתי כבר מה זה לנוח באמת. לא לעשות כלום ולא לחשוב על כלום.
פשוט לשכב ולבהות בתקרה נטולת דאגות ותהיות ותסריטים. להרפות.
לאבד שליטה, ולצלול אל תוך שלוה כמו נירוונה טהורה, בלי עזרים
חיצוניים, בלי מוסיקה, ובלי סמים מכל סוג שהוא. פשוט. שקט.
אמיתי לגמרי מבפנים. ("נרגעת") וואו... איזה שקט... לא שמתי לב
עד עכשיו עד כמה שקט כאן.
אני אוהבת שקט. לא את השקט הזה בכל אופן. השקט הזה שקט מדיי.
יש בו משהו מאיים.
אני אוהבת את השקט שבחדר האמבטיה שלי. אני אוהבת את השקט שאחרי
שנגמר תקליט.
אני אוהבת את השקט שאחרי סקס טוב, כשמסתכלים אחד לשני ואומרים
הכל בתוך שקט מוחלט.
אני אוהבת את השקט של דגים ואת השקט של המים. אני אוהבת את
השקט של יום כיפור.
את השקט הזה אני לא אוהבת כלל. הוא מלחיץ אותי. כמו שקט של בית
חולים. כמו שקט של חדר מתים. (פאוזה)
עוד פחות מרבע שעה אני עומדת להילקח אל הגרדום. עומדים לנתק שם
את נשמתי מגופי וכל מי שהייתי ייגמר לנצח.
האגדה תמשיך הלאה אומנם אבל האישה בשר ודם תתפוגג ותעלם. אולי
הנשמה שלי תמשיך הלאה לממדים אחרים.
אולי היא תתאחד שם עם נשמתו של יותם. אולי בכלל אני אתגלגל
קדימה אל תוך גוף אחר ואולי כלום גם.
בכל מקרה, אני-אני אני-לא...לא אהיה עוד לביאה שלם התינוקת
שנולדה ב16- לאוגוסט שנת 2000.
אני לא אמשיך להחיות את הגוף הזה ואני לא אזדקן בתוכו. אין מה
לעשות בקשר לזה עכשיו. מאוחר מדיי.
כך זה כך! אני את שלי עשיתי ובפעם האלף אני רוצה להזכיר אני
מצטערת, אך אין לי שום חרטות.
הטרח הזקן גם ככה לא היה מחזיק עוד הרבה שנים ואם אני לא הייתי
עושה את זה מישהו אחר היה עושה זאת במקומי מקסימום שנה אחר-כך.
די, זה היה כבר מוגזם. כשהוא נבחר בפעם הראשונה אף אחד עוד לא
עיכל שזה קרה ואף אחד לא הבין מה זה אומר, אבל ככל שהמצב הדרדר
אנחנו נדחקנו לפינה ולא הייתה לנו אפשרות לפתוח את הפה.
ובפעם השנייה שהוא נבחר ארבע שנים לאחר מכן, חצי שנה בדיוק
אחרי שקברתי את יותם, אני הבנתי שאני מוכרחה לפעול.
זה היה אז שהקמנו את האירגון. "חול" קראנו לו. הוא הורכב
בשלביו ההתחלתיים מ13- גברים ואני, הטאצ' הנשי שבחבורה.
יותר מאוחר הצטרפה דבורה, דוסה לשעבר, שהיום כבר מרצה שנה
שנייה מתוך שמונה על מספר עבירות פליליות שוליות.
לדבורה היו הביצים אבל היא בכל זאת הייתה אישה, ואת הנשים הרי
הם רדפו יותר מכל. משטרת הצניעות הייתה עוצרת בחורות צעירות עם
מחשוף גדול מדיי או עם ברכיים חשופות והם התפזרו ברחובות כמו
לוחות מודעות.
אנחנו באירגון הקמנו כבר מטה בחורבה נידחת בכרם התימנים
והתחלנו להכין פעולות "חבלה חילונית" יום יומיות.
רק אחריי השנה הראשונה של הקדנציה השנייה שלו הבנו שהצעד הבא
שלנו יהיה חריף ונחרץ.
אנחנו כבר ראינו את עצמנו שוקעים תחת ענן שחור, כבד וחרד.
הראשון שניסה להתנקש בחייו לפניי כשל ונתפס. הוא יושב עולם
איפה שהוא בצפון. מאז גזר הדין לא ראיתי אותו.
דוב. דוב וישינסקי. איש טוב. איש אמיץ. אחריו היה עוד אחד, זאב
אברמוב, שגם כמעט השלים את המשימה אבל ברגע האחרון לא הצליח
ללחוץ על ההדק וברח. כשנודע לי על הכישלון השני הבנתי שזה או
אני או אללה. העניין הוא, שלא היה לי זמן לחכות לאללה שיגמור
כבר את הזקן, לעזאזל, אני עוד רגע בת 30 ולא מספיק שאני אוכלת
את החרא הזה כבר יותר מחמש שנים, אני אצטרך עכשיו לחיות את
המציאות המעוותת הזאת עוד שלוש שנים. והרי היה לי ברור שאחריי
עוד שלוש שנים כאלו לא תהייה דרך חזרה. אם הוא היה ממשיך את
כהונתו השנייה עד סופה אז אחריו היה נבחר עוד נוכל בטלית שכולה
שחיתות ותאוות בצע ושלטון, וישראל החילונית הייתה נשכחת אז
לחלוטין. לא היה נשאר ממנה זכר. אני ידעתי שזה עכשיו או לעולם
לא.
אז בשם האלוהים. בשם שמים. בשם מדינת ישראל ובשם השם. ישתבח
שמו! ישתבח הבורא!
בורא עולם קר ואכזר, שאין בו צדק. אני לא יכולתי להמשיך להיות
פסיבית עוד אל מול התופת המצמררת.
לא הייתי מוכנה להמשיך את המשחק המטורף והמדכא הזה עוד רגע
אחד. נמאס היה לי להיות האישה הקטנה, הצנועה והכנועה,
שאולצתי להיות פתאום באמצע שנות העשרים שלי. זה קרה בבום
ההשתלטות הזאת על הממשלה ועל כל המדינה בכלל.
כאילו הם התחבאו שנים וצברו כוח-התגודדו בבני ברק ובהתנחלויות
ובבת אחת כמו שקית מים מוטחת ברצפה התפלשו על כל הארץ. יצאו
מכל החורים שלהם בערים הגדולות ובעיירות ובמושבים והצליחו
לכסות אפילו את תל אביב הצבעונית בשחור.
לא, אני לא הייתי מוכנה לשבת ולצפות מהצד איך הם לוקחים לי את
תל אביבה המקסימה שלי. עיר ילדותי המתפוררת והנהדרת.
לא יכולתי לשקוט כשראיתי איך נוף ילדותי חרב עלי משבוע לשבוע.
ליבי דאב משלקחו לו ועיוותו לו את שידע ואהב.  
כבר התרגלתי שבשבת-הקדושה המעונה-הכל, אבל הכל, סגור ואנשים
הולכים על הכביש כמו ביום כיפור.
כבר התרגלתי לצנזורה המטופשת שהתחילה מהטלוויזיה והעיתונות
והתפשטה לרחובות ולאזרחים שטופי המוח.
כבר התרגלתי למשטרת הצניעות ולרדיפה הפתטית שלה אחר המלתחה שלי
ואחר אורך חיי ה"מופקר".
זה מצחיק שאני נחשבתי בעינהם מופקרת בעוד שאמא שלי בגילי הייתה
עוד הרבה יותר גרועה ממני. היא באמת הייתה משהו אחר בימים ההם.
כמה נפלאה ומתלהבת מהחיים היא הייתה אז. אופטימית. הולידה אותי
בתחילת האלף בלי לדעת מיהו אבי.
אולי היא ידעה והעדיפה לשכוח לטובתי. היא הייתה ילדה בעצמה
עוד, בת 23, מי מביא ילדים לעולם היום בגיל 23?
אלא אם כן אתה אחד מהשחורים הארורים והפרו ורבו ומלאו את הארץ
שלהם, שהם הרי מרביצים תאומים לארוחת בוקר
כבר בגיל 18. צבא הם הרי לא עושים וכסף לא ממש חסר להם, בעיקר
אם הם תלמידים טובים ומסורים...
לא הייתי מסוגלת להמשיך להביט מהצד על המחדל האנושי מבלי לעשות
כלום בנידון.
אז כבר התרגלתי לשבת הקדושה, שניסיתי להפוך לכמה שיותר פרוצה,
ולרדיפה ולכל הבוג'רס הפולחני ולכל הדוגמות האפשריות, אבל
כשראיתי את אימי החילונית המהממת שלי מתחילה לתת להם להשתלט
עליה. אני... (פאוזה קצרה)
אמא שלי שבסוף שנות התשעים של האלף שעבר הייתה הדבר הכי נהדר
שקם בעיר הזאת. היא הייתה כוסית ויותר חשוב-     היא ידעה את
זה. היא הייתה נערת זוהר כמו שקראו לזה אז. היא עבדה במועדוני
לילה בתקופה שמותר היה לרקוד.
היא הייתה עומדת בכניסה למועדון כמו מארחת ומכניסה רק את מי
שהיה נראה לה. אם לדוגמא לא היית לבוש לעניין לטעמה-היית נשאר
בחוץ. סלקציה בין אנשים כמו בשואה רק פחות סופני והרבה יותר
נוצץ. היא הסתובבה בתוך הברנז'ה האליטיסטית של עולם התקשורת
שאז עוד היה חופשי ודקדנטי. היא הייתה רדיקלית מהפכנית
,גאונית.
היא הייתה עילוי העולם הנאור והיום הזנזונת הקטנה מתחילה
להתכופף ולנהפכת יותר ויותר מיום ליום לאחת משלהם.
כשהיא סיפרה לי שהיא מקבלת כספים בשביל עבודות סוציאלית שהיא
מעניקה לילדים שלהם, זה כבר התחיל להריח מסריח,
אבל אז היא התחילה להגיד דברים כמו "זה בסדר דווקא... אני
אוהבת את זה גם ככה" וזה עבר ל- "לא יזיק לך, לביאהלה, להיות
קצת יותר מחוברת לשורשים שלך... להיות קצת יותר גמישה בשביל
שלום העם" שלום עם, בטח, שלום עם בתחת שלי!          
וכמובן-"זה גם ממש כסף טוב, זה עוזר"-אני לא יכולתי לסבול עוד
רגע מחלום הבלהות החומרני הזה.
ברור שהכסף הוא טוב וברור שכסף עוזר-כך תמיד היה וכך תמיד
יהיה-בעל הדעה הוא בעל המאה והשברולט והיאכטה...
יותר מחצי מדינה הצטרפה אליהם בגלל הכסף והשאר מקבלים כסף על
שתיקה. מקבלים כסף על שלא יתמרדו ויניחו לדברים להתנהל בדרך
השחורה והמרה שהם התנהלו. ככה גם אמא שלי, הפרפר הצבעוני שהיה
בעבר הפך שוב גולם אפור ומנוון.
גם אמא שלי קיבלה כסף על שתיקה. על לחיות אורך חיים צנוע וכנוע
בהתאם לתנאים שלהם.
והיא בחוצפתה עוד מבקשת ממני להסכים ולשתוק יחד איתה. לתת
לטירוף הזה הזה להשתלט עלינו עד הסוף.
לקחת חלק ממנגנון ההכחשה של החילונים החלשים והטיפשים וללכת עם
זה.
להגיד "וואלה", האיש שישב בעצמו בתא מאסר, שאני מניחה שהיה קצת
יותר מרווח ומאובזר מזה, אבל עדיין לבד לבד בתא מאסר יותר משנה
על גניבות ושרשרת של מרמות נוטפות תאוות בצע. האיש הזה-הפושע
הזה הוא הזקן הפנטי עם משקפי השמש השחורות המגוחכות האלו,
שיושב עכשיו בראש המדינה שלי-בראש הממשלה של המדינה שלי-ומנהל
את העניינים בדרך הפרימיטיבית והחשוכה שלו. ובשביל כמה ג'ובות
לסתום את הפה ולתת לאש להתלקח ולשרוף את כל מה שהיה לפניו.
אני הייתי מעדיפה כבר להיות אחת משלהם לגמרי, אבל אני, אני
חזרתי לשורשים שלי בדיוק כמו שמאמא ביקשה ממני.
אני לקחתי צעד אחד אחורה לתקופה שחילוני זאת הייתה ברכה ודוס
הייתה קללה בעיני מאמא.
לתקופה שהיית מרגיש גאה וחזק בגלל שאתה חילוני. היום החילונים
הם החרדים האמיתיים. פעם להיות חילוני זה היה קדוש.
ואני קידשתי את הגרעין-את המהות של "להיות עם חופשי" ולקחתי את
העניינים מהידיים של אדון אריה דרעי לידיים שלי!
אני חושבת שהרומן שלי עם הרב דרעי החל, כשהוא דווח מהמדיה על
שנעצרתי בביקיני באמצע בית כנסת שוקק מתפללים חרמנים. השם
לביאה שלם בטח הצטלצל לא כמו צרות כבר אז... ואחרי שהצתנו את
חנות תשמישי התורה הענקית והמכוערת שהוא בנה על גינת שינקין של
ילדותי, אני בטוחה שכבר אז הוא ידע יותר מדיי טוב מי אני.  
אבל הוא לא הצליח לתפוס אותי מאז השריפה הגדולה. נעלמתי.
התחבאתי כמו מלכה.
שנאתי אליו גדלה מרגע לרגע. הרגשתי עוצמות כאלו של אהבה שהכרתי
רק בצד הנגדי. רק כשהייתי בשיא המאוהבות שלי ביותם, כנראה,
הרגשתי כאלו עוצמות של רגש, רק שהפעם הקלף שהונח על השולחן היה
שנאה.
זה היה יומיים אחרי השריפה שהגיע למטה הסוד, שגם הוא הספיק כבר
להיהרס מאז, בחור חדש, צעיר ופיקח בשם דוב ושינסקי.  אותו אחד,
שיושב היום עולם על ניסיון ההתנקשות הראשון בראש ממשלת ישראל,
הארי שלנו.
היה בו ניצוץ אמיתי של טירוף בעיניים, שהדליק אותי מהרגע
הראשון. דוב היה עוף מוזר בהחלט.
הדיבורים שלו על להחזיר עטרה ליושנה בהפוכה-על גאולת החילונים
ועל הזדמנויות של פעם בחיים, שבו אותי ברשתו לגמרי.
אני האמנתי בו ובכוח של המילים שלו בלי היסוס. לא היה לי ספק
בכלל שדוב הוא גואל ישראל האבודה והוא ישיב את העניינים
לסדרם. הוא הפך להיות הגיבור החדש שלי. אנחנו היינו מדהימים
ביחד, הדרך שהמוחות שלנו סערו יחד הייתה לא יאמנת.
תמיד ביאס אותי שלא נמשכתי אליו בכלל. יש לו פנים נאות אבל הוא
קצת שמנמן, ואני צריכה את הגבר שלי חטוב ויותר חשוב- מוצק. אם
הייתי נמשכת לדוב הייתי מתחתנת איתו שבוע אחרי שהכרתי אותו.
הוא גילה לי עולמות חדשים, אומנות חדשה-ישנה.
הוא הראה לי סרטים של אורי זוהר, שהיה במאי וליצן מטורף בימים
היפים ביותר שידעה העיר הזאת, וגם המופקרים ביותר.
שנים אחר כך מר זוהר התעטף בשחורים קודרים ונהיה רב זוהר, הרבה
לפני שהמדינה דרשה ממך לחזור בתשובה.
דוב גילה לי מוסיקה, שלא הכרתי משנות השישים והשבעים של האלף
שעבר-הוא הכיר לי את ג'וני מיטשל, את פטי סמית המופלאות ששרו
לי להמשיך הלאה ולא לוותר. שרו לי בתוך הראש בלי סוף ללכת עד
הסוף.
  "Surly goodness and merc (שרה)
Will follow me all the days of my life and I shall dwell in
the house of the lord forever,        
God damn...god damn-here i am"                              
                                                 
"We are star dust! We are golden! And we have to get our
self back to the garden!"
ג'וני ופטי ימשיכו ללוות אותי עד ליל הרצח עצמו, דוב לעומת
זאת, נטש אותי זמן מאוד קצר, פחות מחודשיים אפילו, מאז שהכיר
לי אותן. הוא נעצר לאחר ניסיון ההתנקשות הכושל. הוא ירה בהלך
עצרת שחורה לכבוד שימחת תורה בכיכר רבין. כמה סימלי.
כמה מטופש. הוא החטיא ותוך רגע התנפלו עליו והשאר הוא
היסטוריה. אני עמדתי מרחוק והבטתי בזה קורה. זה היה נורא.
הוא היה הגואל שלי. הוא היה הגואל של כולנו מבחינתי, והוא נטבח
בכזאת ברוטליות... אני מתפלאת שהוא נשאר חי בכלל אחרי איך שהם
התנפלו עליו. ואני, מה אני יכולתי לעשות כבר? עמדתי מחופשת
בשחור בין ההמון הרועש והבטתי בזה קורה.
איך שהם קרעו אותו לגזרים... הבלתי יאומן התרחש מול עיניי ואני
תוך כדי לא מצליחה להפסיק לחשוב על יותם-
על הפיגוע של יותם. הם פשוט פוצצו את דוב במכות בלי רחמים מול
העיניים שלי והיו מספיק חצופים עוד להשאיר אותו חי,
ואני עומדת וצופה בחזיון המבעית ורק רואה את יותם ואת איך שהוא
נראה בבית החולים, כשבאתי לזהות את הגופה.
אני התבוננתי בו, ביותמי שלי, שבור. מבותר. כמו תרנגול באטליז.
אני אסחוב איתי את המראה הזה עד נשימתי האחרונה.
אני חושבת שזה עזר באיזה שהוא אופן לראות את דוב-או יותר נכון
לראות את כולם עליו-כי אחרי הכל את יותם מתפוצץ ועף
באוויר לא ראיתי אף פעם, וזה היה מין... זה... אני לא...
(נרגשת. פאוזה.)
אז דוב נשאר בחיים באופן מפתיע אחרי אותו יום ונשלח למאסר
עולם, ואין לי ספק שמה שלא יקרה במדינה עכשיו, הוא ירצה את
עונשו עד תום-עד מותו, אבל דוב השאיר אותי עם המנטרות הדוביות
שלו ואני הבנתי שרק אישה חילונית ומרדנית כמוני תוכל לבצע את
המשימה הזאת. הכל-כך אפשרית.
תחושת שליחות החלה לבעבע בתוכי מיום ליום. בהתחלה לא ידעתי לתת
לזה שם, אבל מהר מאוד הבנתי שזוהי שליחות.
הבנתי שהגואל שלי היה נמצא בתוכי כל הזמן, שהגואל של כל מדינת
ישראל היה נמצא בתוכי כל הזמן.
והרי כבר ידענו מזמן שבעיה פותרים מהשורש-שאת השורש צריך
לעקור. ידענו שברגע שהוא ילך כל המהומה הדתית תירגע ותעלם עד
הבחירות שיבואו בחודש הבא. לא עוד בחירות מושחתות. לא עוד
שוחד. לא עוד מניפולציות. לא עוד סחיטה. בבחירות האחרונות הוא
ניצח בהפרש של פחות מאלף בוחרים, וגם זה אחרי הרבה מאמץ והרבה
בקשיש.
תמיד ידענו שהוא הקוסם-הוא שהפנט את המדינה ופיתה אותה בעזרת
עגל הזהב, שהוא הטיף נגדו-וכשהוא נגמר אז כל הזועתון
שהתרחש במדינה בשנים האחרונות נגמר יחד איתו. הוא הגרעין. הוא
הבסיס. בגללו הכל התחיל ואחריו הכל ייגמר.
בארבעים שנה האחרונות הוא סחף אחריו מאות אלפי חוזרים בתשובה.
הוא התחיל עם המזרחים המקופחים של אז והתרחב לגעת בכל מקופח
מכל סוג שהוא. חלקם בטוחים היום שהוא המשיח וחלקם מבינים היום
כבר שהוא בסך הכל חמור שחור. ליצן.            
הוא הקוסם הרשע בתחפושת השה. הוא החלילן מהמלין. הוא הגנב. הוא
הפושע האמיתי-לא אני.
הוא לקח ממני את גינת ילדותי שבה שיחקתי מחבואים ותופסת צבעים
כשהייתי בת 4, ובה התנשקתי פעם ראשונה בגיל 12
ובה עישנתי גראס בפעם הראשונה בגיל 17. גינת שינקין האורבנית
שהייתה לי כמו עץ עבות פרטי לילדה מן הכפר.
הוא לקח ממני אותה ואת דוב ואפילו את אימי היחידה הוא רתם
למשחק הפסיכופטי הזה, שהוא ניהל.
אפילו את מאמא המהממת שלי הוא לקח ממני. ויותר מהכל- הוא לקח
ממני את החופש המוחלט, שתמיד היה לי, לחיות איך שאני רוצה
ולחשוב מה שאני רוצה ולהגיד מה שאני רוצה ולהיות מי שאני רוצה
ולחלום מה שאני רוצה.
הוא לקח ממני את עצמי. הוא לקח ממני את עמי ואת ארצי והפך אותה
לחור שחור ומסריח באגן הים התיכון.
כמו הפך את ישראלה שלי המהודרת לכוס מזדקן ומעלה אבק של בתולה
זקנה דוסה.
ועכשיו הוא לוקח ממני את הכל כבר-את החיים שלי-את פעימות ליבי
השבור-מאחר ואני לקחתי את חייו שלו.
הוא לוקח ממני את הזכות הנפלאה לחיות בעולם הזה אשר אהבתי פעם.
הוא לוקח אותי איתו אל הלא נודע.
בעוד (מביטה בשעון התלוי) יו, אני לא מאמינה...
אני דיברתי ודיברתי ועכשיו כבר...
אין לי זמן. אין לי זמן יותר. בעוד דקות ספורות הכל ייגמר.
(פאוזה)
יונה וולך, אשר הייתה אימי הרוחנית מנערותי, כתבה פעם:

"אני יוצאת ואתה נשאר
אני רואה שאתה נגמר
לשים הסנטימנטים בקופסא של בדולח
אני לצאת ואני לברוח
לא נידפת ואני מגיעה
מראש ידענו שאני הברוכה

בעוד שעתיים פנס לא ימצמץ
בעוד חודשיים ירחף לו נץ
בעוד שנתיים ברעב הגדול יעברו הצבועים ויצאו במחול
ואם לא יהיו כמה אחרים הרבה זמן הם יהיו רעבים
אבל אנחנו יודעים שיהיו אחרים כי כיש לנו אינסטינקטים שנראים
כמו פז."

אני גאה לצטט את יונה בדקותיי האחרונות. אני גאה בעצמי בדקותיי
האחרונות.
גאה במה שעשיתי ולא מתחרטת על שום דבר כולל לא על ששפכתי את
ליבי בפניכם.
אתם תיכנסו לחדר בעוד שתי דקות ותעלו אותי על המוקד-על ראש
שמחתכם-שם תצלו אותי מבפנים, תטגנו אותי טוב טוב.
לכו על זה... אני בטוחה שזה באמת מגיע לי. עין תחת עין ושן תחת
שן עובד גם אצל חילונים.
בתורה הקדושה, שסובבה לכם את הראש, כתוב בבירור "לא תרצח" ואני
רצחתי.
זוהי הדיברה הכי חשובה מכל העשר ואני עברתי עליה. אפילו אני
כיהודיה-שגאה להיות יהודיה- יודעת שמגיע לי להיענש.  
אני, לביאה שלם, רצחתי את ראש ממשלת ישראל שנת 2029 הרב אריה
דרעי.
אני שחררתי את עם ישראל ואת ארץ ישראלה, יחידה שלי, אהובתי
הפצועה והכואבת, מעול האימה והעריצות.
מהדיכוי ומהשתיקה. אני החזרתי עטרה ליושנה. אני הבאתי קשת
צבעונית אחרי המבול השחור הגדול.
אני נוח שהציל את כל ממלכת החיות. אני משה שחצה את ים סוף. אני
איוב המתייסר. אני שרה אימנו.
אחרי לכתי יחזרו חיוכים חילוניים, שיהפכו לצחוקים חילוניים,
שיהפכו לזיונים חילוניים, שיהפכו לילדים חילוניים חדשים,
שזקוקים לחום ואהבה ולאושר, ולחופש לבחור ולהתבטא ולהיות מי
שהם רק רוצים.
הילדים האלו יתבגרו ועוד יקראו עליי. הם קצת הילדים שלי,
שלעולם לא אספיק להוליד עוד.
אני אזכר בארכיון המדינה עוד אלפי שנים מעכשיו. האישה שרצחה את
ראש הממשלה הרודן החרדי, והאישה הראשונה
שהוצאה להורג במדינת ישראל. כן, כן... זאת אני. אני אולי
תולעת, אבל מנצחת!
(מביטה בשעון) בעוד פחות מדקה תכנסו לכאן ותכבלו אותי באזיקים
ותובילו אותי אל מותי.
מאחר ואינני יודעת אם אכן מגיעה לי בקשה אחרונה כל שהיא, מפני
שבארוחה האחרונה שלי שהרשתם לי לבחור, לא הוזכר
שום דבר בעניין בקשה אחרונה. אני מבקשת-אם אכן ניתנת לי הזכות
לבקשה אחרונה, אנא, ידעו אותי על כך.
אם אין ברשותי לבקש דבר, אז אני פשוט רוצה שלא תאמרו מילה
ופשוט תיקחו אותי מכאן בדממה.
פשוט בצעו את כל התהליך בדממה מוחלטת. אני מבקשת דממה, זה
הכל.
אם אין לי אפשרות לקבל בקשה אחרונה, לפחות עשו זאת בדממה
למעני.
כבדו אותי בדממה אחרונה. בשקט אחרון.
בדומיה.
(דלת התא נפתחת. נכנס סוהר גדול ואחריו נכנס מלאך. הסוהר כובל
את רגליה וידיה של לביאה באזיקים.
התהליך מתבצע בשקט מוחלט. המלאך צופה מהצד. לאחר שלביאה כבולה
הסוהר מוביל אותה אל מחוץ לתא.
המלאך ניגש לצידה של לביאה, מניח יד על כתפה ויוצא אתם מן התא.
האור יורד)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא מבין
בשביל מה סופרמן
בכלל צריך
שרירים.
הרי הכוח שלו
הוא על טבעי...


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/9/04 4:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נס סלונים

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה