ופתאום, במערבולת,
כה שברירית ועירומה -
ניצבה מולי דלת יכולת,
ניצן יתום בלב שממה.
ולא הגו שפתיי קסמיה,
שמה לא יכלו כתפיי לשאת,
מולי תזהר במערומיה,
ורק נפשי תדע: אמת.

בין שלל צבעים כך ראיתיה
צללי עבר של מעשיי
הלא מזמן איבדתיה
אחר גם תמו חיפושיי,
ובדממת קריאה אילמת
עוטפת שוב תוגה כבדה:
אמת איננה נעלמת;
עיניי השפלתי, פן אדע.

מראות צורבים הולמים בכוח
מול פשטותה וטוהרה,
ביקשתי תעייתי לשכוח,
אך היא משכה בחזרה.
רפתה ידי מול נעוריה,
כנגד זמן, ריחות, צלילים,
ובחלל עוד הד דבריה:
"אל נא תסוויני במילים".