מחר אנחנו נפרדות.
לצמיתות?
רק לכמה רגעים?
הרשתות שחיברו אותנו מתנתקות.
נופלות.
נקרעות.
הכאב שבחוסר הידיעה,
הכאב שבידיעה,
הכאב שבהתמודדות.
הדמעות האין סופיות.
הקללות.
הצרחות.
חוסר השינה.
את אמרת לי לא לבכות.
אמרת שזה לא באמת נגמר,
זה רק הסוף.
ונמאס לי כבר.
נמאס לי מהפרידות,
המהפכים,
חוסר ההחלטיות בעולם.
נמאס לי לפחד,
ואני רוצה להסתכל לך בעיניים,
אך לא בפעם האחרונה.
נמאס לי משינויים.
אני רוצה לנשום אוויר צח,
אבל אני לא יכולה...
"אל תבכי אחות קטנה, זה קשה את מבינה..."
אל תגידי לי את זה.