כשמטפסים על ההר הכי גבוה - בחיים אנחנו לא חושבים שנגיע
לפסגה. אם הצלחנו להגיע לפסגה אנחנו נמצאים באושר עילאי...
אנחנו שוכחים שכדי להגיע למטה צריך ברוב הפעמים להתחיל
להתגלגל, אם נרד לאט לאט יקח לנו הרבה זמן - כמעט זמן כפול
מזמן הקפיצה, הנפילה או ההתגלגלות למטה.
אז אנחנו מתחילים להתגלגל... כשאנחנו מתגלגלים אנחנו מתרכזים
בדרך הכיפית - יותר נכון: בחלק הכיפי של הדרך. התחתית נראית
לנו כל כך רחוקה מאיתנו, וקשה לנו להאמין שנגיע אליה - אבל
בסוף הגענו.
בתחתית הכל רע. כל הזמן אנחנו מנסים לטפס שוב ושוב, אנחנו
מתחילים מהרים קטנים ורואים שהולך לנו טוב. לאט לאט אנחנו
מנסים להעלות את רמת הקושי ומטפסים על הר טיפה יותר גבוה
מקודמו. כשהגענו להר הכי גבוה שוב, אנחנו רואים שקשה לטפס
עליו. אנחנו לא זוכרים את הקושי שהיה לנו בטיפוס הראשון
והטיפוס השני נראה לנו יותר גרוע. הפעם לא הצלחנו לטפס עליו.
ככה זה בחיי האהבה שלנו. כשאנחנו בדרך להתאהבות ראשונה אנחנו
לא מודעים לזה שאנחנו מתאהבים. הטיפוס לפסגה, השיא הראשון
שלנו.
הנפילה קצת יותר כואבת, וההתאוששות לוקחת זמן, בזמן ההתאוששות
יש לנו הרבה עליות קטנות - אבל עד שתגיע העליה הגדולה באמת
נמשיך להחזיק בתקווה, התקווה להצליח להגיע לפסגה.