לעת ערב ירדתי מהאוטובוס. הלכתי אל הרחוב שבו היא גרה. רוח
נעימה נשבה מסביב. הרגשתי טוב. הגעתי אל הבניין ושם ראיתי את
המרפסת שלה. חשוכה. בין תיבות הדואר ראיתי את שלה ובתוכה מעטפה
מהבנק וכמה עלוני פרסומת. על התיבה הייתה מודבקת מדבקה עם שמה
בכתב היפה שלה. התיישבתי בצד וחיכיתי.
מדי פעם נכנסו או יצאו אנשים. שאלו אותי כמה מהם למעשיי. אמרתי
שאני מחכה למישהי. הרוח נשבה מדי פעם והעצים והשיחים זזו
איתה.
חיכיתי הרבה זמן. לא יודע כמה כי לא היה לי שעון. אבל כל הזמן
חשבתי עליה ואיך היא נראית עכשיו. למרות שהשעה נעשתה מאוחרת,
לא הרגשתי עייף אלא נרגש. ושמח. עוד מעט היא תגיע. עוד מעט.
ואז הגעת. נראית קצת עייפה. חיפשת בתוך התיק שלך את המפתחות.
שינית קצת את התסרוקת ולבשת בגדים אחרים. אבל עדיין היו לך
אותן תנועות. כמו פעם.
אחרי שמצאת את המפתח נכנסת פנימה והדלת נסגרה אחרייך. אחרי כמה
דקות עלה בדירתך האור. את בטח הנחת את התיק על השולחן והלכת
לשירותים ואחר כך להתקלח.
עמדתי מול המרפסת שלך. חיכיתי שם הרבה זמן. אולי שעות. שכנים
עברו מדי פעם וחקרו אותי למעשיי. אני לא עניתי ורק המשכתי
לחכות. הרוח נשבה קלילה ונעימה.
חרקים עשו רעש מסביבי. ואני חיכיתי.
ולפתע הופעת, עטופה מגבת וגופך זרוע טיפות מהמקלחת שעשית
ושערותייך ביצבצו מבעד למגבת שעטפה את ראשך כמו פעם.
מה אתה עושה פה?
באתי לראות אותך.
תלך מפה. זה נגמר, אתה לא מבין? אני לא יודעת איך מצאת את
הכתובת. אתה יודע שעשיתי מספר חסוי. אתה לא מבין למה?
יש לך מישהו?
נאנחת בקול. כמו פעם, כשהרגשת מיואשת ממני ונמאס לך. ולאנחה
תמיד נלווה אותו מבט של צער שכל כך אהבתי, על האהבה שהייתה לנו
ואיננה.
לא. ועכשיו תלך.
אני רוצה לראות אותך.
אני כבר לא שלך. די. למה אתה עושה לי את זה?
את אוהבת אותי?
היא נשכה את השפה התחתונה כמו פעם. ושוב נאנחה.
אהבתי אותך. מאוד. אבל פגעת בי יותר מדי. הלוואי והייתי יכולה
לשנוא אותך עכשיו. אבל עכשיו אני רוצה שתלך.
הסתובבת ונכנסת פנימה.
ואני חיכיתי עוד כמה זמן והרוח שרקה מסביבי עד שבסוף הלכתי משם
מאושר.