הוא עמד ליד לוח המודעות. וכרגיל הייתה שם מודעה על דף צהוב
בכתב יד, יפה ועגול ונשי. הוא חייג את המספר.
- שלום, ענה קול עדין.
- זה בקשר למודעה.
- כן.
- את יכולה להגיע לפה?
-לאן?
הוא מסר לה את הכתובת.
- אני אגיע תוך חצי שעה.
ניתק והלך לחכות בחדר. אחרי כמה זמן נשמעה נקישה על הדלת. עמדה
שם בחורה קצת נמוכה ממנו, שער שחור קצר. לבשה שמלה קצרה וז'קט.
על הגב היה לה תיק.
- מצטערת על האיחור. באתי מהאוניברסיטה.
- את רוצה לשתות משהו?
- מים. תודה.
אחרי שהביא לה את המים, התיישבו.
- אז מה את לומדת?
- חינוך והיסטוריה.
- איזה שנה?
- ראשונה.
- מעניין. אני גם למדתי פעם.
קצת שתקו.
- אז איך הגעת לזה?
- סטודנטית. יש או זה או נקיון או מלצרות.
הוא חייך.
- אתה רוצה להזדיין עכשיו או שנדבר עוד? שאלה פתאום.
- אל תדברי ככה. בבקשה. זה נשמע נורא קר.
- אני מצטערת. אבל אתה יודע שזה רק ללילה. זה מה שקיבלת.
- אני יודע. אבל אני כל כך רוצה פעם להכיר מישהי לפני שזה
נגמר.
- אני מצטערת, אבל...
- תספרי לי משהו על עצמך. בבקשה.
היא נאנחה והסתכלה עליו.
- אני ממושב. יש לי אח ואחות. מה עוד?
- מה את אוהבת?
- לטייל. לקרוא.
- גם אני. אולי...
- לא. היא חייכה. אי אפשר. אני אלך להתקלח?
- אני יכול לבוא איתך?
- בוודאי, מתוק.
במקלחת הם סיבנו אחד את השני. כשאצבעותיה העדינות נגעו בגבו,
חש רעד.
אחר כך התנגבו והלכו לחדר השינה. הוא נשכב לידה, כשהיא מתחתיו
והוא מלטף את ראשה.
- על מה את חושבת?
- על הבחינה שלי מחר.
- ומה עוד?
- על החברה שלי שהולכת להתחתן.
- יש לך מישהו?
- לא.
- אז למה אני לא יכול לצאת איתך? אני יודע שאסור. הסבירו לי.
אבל את נראית חמודה. מאוד. היו פה בחורות מגעילות. אדישות.
סנוביות. את אחרת.
- תודה. אבל אני לא קובעת את החוקים.
- אם היית פוגשת אותי בחוץ, היית יוצאת איתי?
- אולי. למה לא.
- טוב לך איתי עכשיו? אני מדבר יותר מדי?
- לא. אני אוהבת לשכב ולשמוע קול שקט. גם כשהייתי קטנה אהבתי
שאבא שלי הקריא לי.
- את רוצה אולי שאני אקריא לך?
- כן.
- יש לי דירה להשכיר. רוצה?
- יופי.
והוא הקריא את הסיפור הראשון ואחריו את השני ואת השלישי. היא
נרדמה לקראת הסוף, בקטע עם הנסיכה, עם חיוך על פניה. הוא נשכב
לידה. בלילה התעוררה לשירותים וכשחזרה, נישק אותה.
- למה לא זיינת אותי?
- אני יותר רוצה לדבר איתך.
הוא חיכה רגע.
- את אוהבת אותי?
- איזה מין שאלה זאת. אני מכירה אותך רק מהיום!
- נו? בבקשה?
היא חייכה ונענעה בראשה.
- אני יודעת. כן. ממה שאני רואה אתה מאוד נחמד. ומוזר.
- למה?
- כי אנשים מזמינים לזיון. לא בשביל לדבר. ככה זה הולך. בלאו
הכי לא ניפגש אחרי זה.
- אבל אותי יותר מעניין לדבר איתך.
- אני לא מושכת או משהו? מבטה הופנה אליו בשאלה.
- את מאוד מאוד מושכת. ולכן אני רוצה להכיר אותך לגמרי.
היא הביטה אליו במבט אחר.  
- טוב. עכשיו תן לי לישון. יש לי בחינה מחר.
בבוקר הם התעוררו, והוא ראה אותה מהמיטה מתלבשת ומתכוננת
ליציאה.
- אני כל כך רוצה שתשארי.
- כבר דיברנו על זה. תהיה ילד גדול.
- אני לא מאמין שאני יכול.
הוא הביט בה ממשיכה בסידורי הבוקר, עזר לה לסגור את השמלה. היא
הוציאה מברשת שיער ירוקה מהתיק.
- אם פעם נפגש בחוץ, איכשהו, תצאי איתי?
היא חיכתה כמה דקות בזמן שהברישה את שערותיה.
- כן. בסדר.
ואז נישקה אותו בלחי והלכה.
הוא נשאר במיטה והדמעות נשפכו לכר. כמו אתמול. כמו לפני שנה.
כל יום בחורה. הן אף פעם לא נשארות. גם הערב תהיה מודעה על
הלוח. תמיד תהיה בחורה. זה היה חלק מהעסקה. אבל לעולם היא לא
תשאר. והוא לעולם לא יוכל למצוא אותה אחר כך. והאנשים מסביב?
לא יבינו או שיגידו שהם מקנאים, טיפשים שכמותם. שילך לעזאזל
הכל. הוא לבש חולצה ומכנסיים ורץ החוצה למצוא אותה. יודע
שאסור, יודע שאי אפשר ולא יכול שלא לנסות...