הייתי בלונה פארק,ביריד הכי כייפי,כל הלכתי עם החבר שלי,ועם
עוד כמה חברות,היה ממש כיף-אכלנו צמר גפן מתוק,וביריד הזה הצמר
גפן הוא הכי מתוק ,והכי טעים-בשום מקום לא מוכרים צמר גפן כזה
מתוק-רק שם.. רק בשביל הצמר גפו הזה נאי הולכת כל שנה לשם..
נהננו והיה כיף-עלינו על המתקנים המפגרים האלה-שאז כל כך נהננו
מהם-וליעד אמר לי שהוא אוהב אותי(למרות שהוא לא ידע אז-מה זאת
אהבה)היה לי יום נהדר,ממש נהננתי,זאת היתה בתקופה של כל
הפיגועים,לא יחסתי לזה חשיבות הייתי בסה"כ ילדה תמימה שחושבת
שכל העולם צבוע בוורוד,ושנחנו חיים בתוך בועה ואף אחד לא יכול
לפגוע בנו,ככה גם חשבתי - שליעד בה וסיפר לכולנו שהיה
פיגוע-בקו אוטובוס בנתניה-סמוך למקום העבודה של אבא שלי.. לא
פחדתי ידעתי שלאבא שלי יש מכונית איזה שרבולט משהו-חדש בצבע
כסף,אבא שלי מרוויח מלא כסף ואני ,כמובן צפונית מוצהרת,סנובית
שלא אכפת לה מאף אחד אמרתי-יו איזה מסכנים,ממש עצוב-עשכיו בואו
נלך-למבוף ההוא..
הךכנו נהננו,השעה היתה כבר שמונה,וכלנו רצינו להגיע הביתה
התקשרנו לאמא של תמי והיא אספה את כולנו..
הגעתי הביתה,לאותה וילה עצומה-חלומה של כל ילדה ,בית ענק,אבא
עשיר-אפילו בריכה היתה לנו-הכל חיים משולמים שצבועים בוורוד
ולבן..
נכנסתי הביתה ,אמא הלכה הלוך חזור הלוך חזור..
אמא מהשהו קרה?
לא ,לא חמודה שלי,פשוט אבא שם את האוטו במוסך היום ונסע
באוטבוס,אבל אין סיכוי שאיזה אותו אוטובוס,אני חושבת שהוא
כבר,בדרך הביתה.. ואל תתני לזה להדאיג אותך טוב חמודה?..
אמרתי שזה מדאיג אותי?!
טוב אני הולכת להתקלח..
לא חשבתי על כלום,נו אז מה?,אז יש הסתברות נמוכה,אבל באמת לי
זה לא יקרה..בי אף אחד לא יכול לפגוע.. (שאני רואה את זה עכשיו
אני קולטת איזה נאבית הייתי,איזה ילדותית,וטיפשה).
ישבנו אני ואימא שלי וראינו טלווזיה,איזושהי אופרת סבון ,
ואש נשמעה הדפיקה בדלת..
שני שוטרים,עמדו שם-אמא שלי קיבלה מעין שוק טוטלי ברגע שראתצה
את המדים-ואני עמדתי שם-עדיין חשבתי שלא קרה כלום,כדיין חשבתי
שהם באו סתם-לדבר עם אבא שלי או משהו-אפילו אחרי שהם אמרו-לא
עיקלתי את זה- אפילו את היום קשה לי לעקל את זה-
הם ביקשו מאמא שלי לבוא לזהותא ת הגופה, ואמא שלי סירבה, לא
הסכימה-לא היתה להם ברירה והם לקחו אותי-עמדתי שם- והיו בחוץ
מלא אנשים בוכים-מלא אמהות,אבות,אחים-כולם בוכים צורחים-
התמונה הזאת מוםיעה בסיוטים שלי גם היום. איזה אישה אחת
נכנסה,צעירה בת 20-30 לדעתי,ויצאה שם,לא בוכה,לא  צוחקת -
בהלם-וכולם הביטו בה-והמשיכו לבכות-היתה שם היסטריה אדירה,ואז
אחד השוטרים בא אלי- נכנסתי לשם-היו שם גופות-קטועות
איברים-מלאות בדם-זה היה נורא,ואז ראיתי את אבא שלי - שוכב שם
,חסר אונים,לא יכול לעשות כלום,התחלתי לקרוא אבא,אבא בוא
הולכים הביתה-
והוא לא ענה לי..
עמדתי בחדר המזוויע הזה,עד חיים השוט בא אלי ואמר- תודה זה כל
מה שאנחנו צריכים-מישהו כבר יקח אותך הביתה,נכנסתי שוב אל תוך
חדר הקטסטרופה- הלכתי וכלם הביטו בי, מימלו בינהם מילים-ואני
לא בכיתי-לא יכלתי לדבר או לזוז-ישבתי על כיסא,ולא זזתי,איזה
זקנה אחת נעצה בי מבטים,ומילמה איזה ילדה מסכנה,-היא ריחמה
עלי, אף פעם איש לא ריחם עלי-אף פעם.
תמיד היו מקנאים בי,רוצים להתחלף איתי-ועכשיו היא ריחמה עלי.
הרגשצי חסרת אונים-הרגשצי שני לא יכולה לפתור כלום-באותו רגע
איבדתי את התמימות שלי,איבדתי את הילדות,את הצפוניותש לצי-ואת
כל מה שהייתי-איבדתי,ברגע,וזה היה בלתי ניתן לעיכול-הבועה
הורודה שלי התפוצצה.
מאז קרו עוד כל כך הרבה דברים שהייתי מאוד רוצה לספר,
את זה כתבתי היום,יום אחרי הפיגוע בירושלים שהזכיר לי כל כך,את
מה שקרה.