אנחנו נוסעות במכונית יקרה ומביטות אל השמיים,
24 שעות שאני ערה, מזריחה ועד לזריחה.
החיים שלי מקבלים תפנית של שגרה לא שגרתית. משהו שאפילו אני,
אשפית ההגדרות, לא מסוגלת להגדיר במילים, או במחשבות.
זו שעת ביניים שבין שמיים בהירים, לכוכבים שעדיין תלויים
גבוה.
אנחנו עוצרות מתחת לצל עץ, אפילו שאין צל, רק בשביל העקרון.
הן מוציאות שתי סיגריות, ואני מתחילה לצחקק בקול - לא אני שאני
או הן מכירות.
הן אומרות שזה או הרעב, או העיפות שהופכים אותי לכזו - לא
לעצמי.
למשוחררת, לפתוחה, למצחיקה, למאושרת.
למטורפת.
אני מחזיקה לה קצה של סיגריה לזמן מה, היא אומרת שמוזר לראות
אותי מחזיקה אותה,
ואני רק מחייכת. יש צדדים בי שלא מכירים. שאף אחד לא מכיר.
אפילו לא אני.
טיפות טל מטיחות בנו את סופו של הלילה, והן מתעקשות לקרוא לזה
מי-טל.
אני משחררת קול מוזר, ומביטה אל עבר השעון החדש שקניתי .
בשניה שקניתי אותו קפצתי איתו למים והוא שבק חיים. בערך כמוני
אחרי נפילות קשות.
אבל ביום למחרת, הן הלכו והחליפו אותו בשבילי, בערך כמו שהן
עושות אחרי שאני נופלת חזק.
הרבה ממה שהכרתי נעלם לי עכשיו,
הרבה ממה שלא הכרתי, מוכר לי פתאום.
כאילו חיים חדשים ישנים סוללים לי דרך לא ברורה.
יום הולדת לאחות. כולם מתעקשים לחגוג ולחייך. אני מתעקשת
לישון, וכשמתלוננים, אני טוענת שאין בי טעם לחיוכים מזויפים,
ושזכותי לישון עד קץ.
הם מבינים שלא טוב לי איתם. אני מבינה שאני לא מבינה כלום,
ומחליטה להמשיך לישון, עד שמשהו אמיתי יקרה.
טלפון למישהי שאהבתי צמרר אותי עד חנק נוראי בגרון.
שכחתי כבר איך היא נשמעת או נראית. רציתי לשאול אם הכל בסדר,
ולמה היא מתרחקת כל כך. רציתי לדעת אם אני זו שטעיתי, או זו
היא שנמאס לה כל כך.
רציתי לשאול, לדעת להבין.
אבל במקום, רק ניתקתי במהירות.
ברחתי.
השארתי הכל מאחור, ועליתי על מכונית יקרה.
אנחנו חוזרות למכונית יקרה, אני חייבת לשירותים, ומתחילה
להתעיף.
היא מתלבטת אם לסוע לבחור חמש דקות מחוץ לעיר. אני חושבת
שכדאי, אבל מפחדת להגיד לה לסוע.
היא מורידה אותי בקצה הרחוב. אני מהססת לגבי החזרה הביתה.
עדיןבהאנג אובר מטורף מלילה קורע, וחוסר שינה משווע. אם היו
מוכרים רעב ועיפות בבקבוקים מזכוכית, ואחוזים של רעל מוטבעים
עליהם, הייתי מתמכרת בוודאי.
כרגע, אני נשארת עם אלכוהול, ומדי פעם שאיפה נשיפה.
בסופו של דבר השמש תזרח, ואנחנו נשקע למיטות.
מחר, שוב תשקע, ואנחנו נזרח עם הירח. |