לחיות במקום ששורר בשנאה,
בין הפיגועים ובין הפצצה,
לשמוע חדשות על כל הפצועים,
להתראיין לטלוויזיה ולדבר על המתים.

כי זה החיים שלנו. אין מה לעשות.
צריך להמשיך לחיות בשביל הדורות
ואין לנו סיבה שלא להאמין
כי התקווה היא המרפא ולא הדיבורים.
לכן צריך לסלוח להורים,
שכה מפחדים מכל הפיגועים,
אבל מה לעשות אלו החיים,
נכון שיכולים להיות יותר טובים.

חבריי רבים מי יותר יפה,
הורי מזמינים אותם לכוס קפה,
אבל אף אחד לא חושב -
שבזמן שאנחנו שמחים יש אנשים שבוכים.

הורים שולחים את ילדיהם לצבא,
ולחלק חוזרת הביתה רק גופה,
הם פורצים בבכי והם מיואשים,
כי בנם מת והם עוד בחיים.

נכון שהחיים יכלו להיות יותר טובים.