קרון הומה אדם ברכבת הביתה. אני נמצאת בתוך ויטרינת זכוכת עם
המחשבות שלי, שומעת את השירים שלך, חושבת עליך, חושבת על עצמי
לבד. יש לי את התחושה הזאת, כשנבהלים והלב מחסיר פעימה, רק
שאצלי, הוא קפא, מישהו עצר את הזמן והלב עדין לא חזר לעצמו.
ובכל זאת, אני עדין נושמת, האוויר נכנס לריאות, המוח ממשיך
לפעול,
ורק הלב קפוא.

החורף הגיע. אמצע הקיץ אבל החורף הגיע. הוא הגיע כי אני שומעת
שירים עצובים, כי אני חושבת על החורף שלי, על החורף שלך, על
טיפות הגשם שילטפו לי את השמשה הקדמית, על הסוודר החדש שאקנה
ועל אהבה מהסוג שרק בחורף אפשר למצוא.

אני חופרת לי מחילה, מניחה בה ספר טוב, "כמה טוב להיות פרח
קיר" למשל. גם את עיניי מכינה אני לחורף, אוטמת אותן למראות של
הקיץ, מכהה את כל שאר החושים. היום ברכבת כמעט הרגשתי חורף,
המיזוג גרם לי להרגיש קפוא, וכל מה שנותר עכשיו זה לחכות לאדם
שיבוא וימיס אותי, או יציל אותי מהחורף הזה.

ואולי, הפחד הגדול ביותר שלי, הוא שכאשר יגיע הקיץ, ועמו האיש
שימיס אותי, אבחר להשאר בחורף שלי לבד, קפואה.