שנים כבר עברו ולא ידעת שאני כועסת.
הכל טוב ביננו רק למראית עין. כי אני כועסת. אבל אתה, אינך
יודע זאת. היית צריך להבין זאת לבד. או לפחות לבוא להתעניין
בשלומי. אבל העדפת לשמור על אדישות וראש קטן. הבורות היא האושר
המושלם. אין שכל, אין דאגות. וכך היה.
עד עכשיו. נמאס לי להתחמק כל הזמן ולמצוא תירוצים.
נמאס לשקר ולשחק מחבואים. משחק ילדים.
ולכן, אחשוף בפנייך את החבוי בי:
יש לי מאהב מהצד. או לפחות מבחינתך הוא מהצד.
כבר תקופה ארוכה שאנחנו רומיאו ויוליה. חלק נכבד מהזמן אנחנו
ביחד, ואתה אפילו לא חשת בזה.
אולי שחקנית טובה אני, אך אתה הוא הבמאי. אני משחקת לפי
חוקייך, לפי תגובותיך. אתה קובע את חוקי המשחק. משחק החיים.
אני משחקת כל עוד זה לא מזיק לאף אחד, חוץ ממני. עד עכשיו.
לכן, החלטתי לנסח לך מכתב התפטרות. נמאס לי מהתיאטרון. אין בי
דיי כוח לשרת אותך ולפעול לפי פקודותיך. אני רוצה להתפטר.
פורשת לחיים עצמאיים. אין לי פנאי למשחקים. מעדיפה לחיות ללא
הוראות הדרכה. הכל נגמר. ומבחינתי, רק מתחיל.
חממות של וטו הן לא בשבילי.
אתה בטח כועס או אפילו רותח. אך אלא הם חיי שלי. אינך יכול
לצוות עליי יותר. אינני תלויה בך. תן לי ללכת, שחרר אותי.

בקרוב אעזוב את הבית לתקופה ארוכה. אשוב לעיתים לבקר ולשאול
לשלומך.
נסה לשחרר כעסים ולהבין את רצונותיי.
התבגרתי כבר. אינני הילדה הקטנה שהייתי בעבר.
אני כבר יכולה ללכת לבד, לדבר לבד, לעבוד לבד, לדאוג לעצמי
לבד.
אך אינני רוצה להיות לבד. רוצה לאהוב, ביחד.



                                                    אני
מאוהבת, אבא.
                                                           
       להתראות.