השופט נכנס לאולם ועלה להתיישב ליד כיסאו. הוא הביט בניירות
ששמו מולו ולא הבין מילה מהכתוב בהם. משפט חסר תכלית, חשב
לעצמו, ולנגד עיניו הופיעה שוב ושוב התמונה של הנכד שלו והמבט
העצוב בעיניו כשגילה שסבא שוב לא יכול לבוא איתו לבריכה. כולם
היו כבר ישובים ועורך הדין מטעם התביעה נראה משועשע למדי. 'תיק
קל', חשב לעצמו. 'ממש כמו לגנוב סוכרייה מילד'. הוא הסתכל
בניירות וכבר חשב על המבט הרציני שיעיף לעבר האולם בנאום
הסיכום שלו ויסביר להם על הנתבעת המטורפת שיש לעצור בדחיפות.
ישבתי והסתכלתי בקריקטורות שמסביבי. קשה מאד לעמוד למשפט
כשכולם מלבדי הינם קריקטורות. הדמויות הגרוטסקיות נראו
פעלתניות כמו בסרט של לוני טונס ורק היה חסר שיתחילו לרדוף
האחת אחר השנייה ולהיתקע בתוך קירות מבטון.
השופט החליט להתחיל במשפט וביקש ממני לעמוד. "האם את מודה
באשמה?" הוא שאל אותי.
"אני לא יודעת מה האשמה, אדוני השופט". עניתי.
"אל תתחכמי! זה שאת לא יודעת במה את מואשמת לא אומר שמותר לך
לדבר". גער השופט בחומרה.
"אבל אדוני השופט, שאלת אותי..." התחלתי לומר, אך הפטיש של
השופט הונף והוטח בכבדות והשמיע צפצוף מגוחך. החלטתי להתיישב
ולראות מה יבוא אח"כ.

איש חום שמן ומכוער התגלגל על כסא הגלגלים שלו לתוך האולם, כעד
ראשון מטעם התביעה. הוא עלה לדוכן העדים והניח את לשונו הרטובה
והמגעילה על ספר התנ"ך. לאחר שנשבע כי הוא אוהב לאכול, הורשה
לשבת על הדוכן. לא זיהיתי אותו בהתחלה, הוא היה לבוש חליפה
שחורה ומתחתיה עניבה ורודה צהובה מזוויעה. כשיצאנו הוא נראה
הרבה פחות גרוע. גם החיוך שלו היה פחות רע. אומרים שהתאונה
שלקחה לו את הרגליים הפכה אותו לכזה. אני כבר שכחתי מתי הוא
התחיל להכות אותי, לפניה או אחריה, אז לא יכולתי לחוות דעה.
הוא ישב והתחיל לספר על האופי האיום שלי. הוא סיפר שתמיד הייתי
מנסה לברוח ממנו והוא מאד אהב אותי, שהוא כתב עלינו סיפור ואני
בכל זאת לא התייחסתי אליו. הוא לא סיפר שכשלא רציתי לשכב איתו
הוא היה מרביץ לי מכות רצח. הוא הביט בי במבט משועשע כשהעו"ד
מצד התביעה סיים את החקירה.

כשנעמדתי לחקור אותו חקירה נגדית, הוא התחיל לצווח עליי. פתאום
תאורת האולם נהייתה סגולה והוא התחיל לצעוק עליי שהמטבח מטונף.
אז הלכתי לנקות את המטבח. הוא באמת היה מטונף, עמיר מעולם לא
ניקה שום דבר. בגלל זה הוא כל כך השמין. מאז התאונה הוא החליט
לא להזיז את התחת השמן שלו מכסא הגלגלים, ואני שירתתי אותו.
התחלתי לנקות את המטבח כשמתוך הסירים והמחבתות המלאים בשמן
קפצו להם עכברים מכל מקום. קרצפתי עד שכאבו לי הידיים ואז
נזכרתי שאני בכלל באמצע משפט. הלכתי לכיוון הסלון להגיד לעמיר
שאני חייבת לחזור למשפט, אבל הוא נעלם. הסלון היה חשוך ורק קרן
שמש בצבצה מבין החורים של התריסים המוגפים במרפסת של הדירה של
עמיר. הספה, ועליה המצעים שלי, הייתה ממוקמת מול הטלוויזיה,
שהקרינה את הסרט 'דג חרב'.

היא תמיד הקרינה אותו מאז שהדיסק נתקע בDVD של עמיר ולא ניתן
היה להוציא אותו. עמיר אהב את הסרט, ועליי הוא כבר נמאס.
כשהייתי שוכבת כחולה וחבולה על המיטה אחרי שהוא גמר, וייסורי
המצפון היו מציפים אותו, הוא היה מציע שנראה סרט, והיינו רואים
את דג חרב. הוא היה משקה אותי ביין  והכול היה נשפך עליי בגלל
השפתיים החבולות, שלא היו מצליחות ללגום כמו שצריך מהכוס. אח"כ
הייתי צריכה לנקות הכול כשהוא היה הולך לישון. הלכתי כדי להציע
את הספה שלי וללכת לישון. אולי אני אצליח להתעורר מהסיוט הזה,
אבל העכברים שהתרבו להם בכיור החליטו שהגיע הזמן לעבור לסלון.
"אולי נראה איתך סרט?" הם שאלו. "אבל אני שונאת את הסרט הזה.
נמאס כבר ממנו. אני בכלל לא רוצה להיות פה." התחלתי לייבב. "אז
למה את לא הולכת?" הם שאלו. "אני נעולה, עמיר נעל את הדלת ואני
לא יכולה לצאת מפה. חוץ מזה, אני נפקדת מהמשפט ואני לא יודעת
מה בכלל קורה פה."

העכברים לא נראו מעוניינים הסיפור שלי, לכל אחד מהם היו בעיות
משלו. הבית שלהם התפורר, ועמיר היה גומר את כל הגבינה או מסתיר
אותה במקומות שלו יכלו להגיע אליה. הבאתי להם קצת גבינה, והם
הזמינו אותי לישון אצלם. ויתרתי על התענוג. הבטתי בחדר המגעיל
שמסביבי. קולות הפיצוץ שנשמעו מהטלוויזיה התחילו באמת לעצבן
אותי. הכול היה אפור ומגעיל, חוץ מקרן השמש ששיחקה לה עכשיו
בצבעים כהים של חוברת קומיקס, שהייתה מונחת על השולחן. הבטתי
בה. היא הייתה הפריט הצבעוני היחיד בחדר. נגעתי בים הכחול
שנשקף מאחת התמונות ולהפתעתי גיליתי שהיד שלי רטובה. עצמתי
עיניים, הנחתי את החוברת על הרצפה וקפצתי לתוכה.

המים הקיפו אותי ונאבקתי בגלים שניסו להטביע אותי. הייתי בלב
הים והמערבולות סחפו אותי. לא ממש יכולתי להם ונעלמתי בין
הגלים. מכשפה שמנה ומכוערת הגיעה לפתע, היא הביטה בי בעניין רב
והחליטה לקחת חלקים מהבטן שלי. היא נעלמה איתם במערה קטנה.
ניסיתי לשחות אחריה וכשהגעתי למערה גיליתי שאני נושמת יותר
בקלות. הבטתי למטה וגיליתי שרגליי נעלמו וכי אני בתולת-ים. "מה
עשית לי?," שאלתי. "לקחתי לך את הרחם... למה את שואלת?" "אז
תחזירי לי אותו" ביקשתי, "למה הפכתי ל...? מה לעזאזל קורה פה?"
"חוצפנית קטנה, אני הצלתי את חייך. איך בדיוק התכוונת להמשיך
לחיות מתחת למים? בני אדם לא יכולים לחיות מתחת למים. אז הפכתי
אותך לבתולת ים. בכל מקרה, תגידי תודה. רצית לחזור להיות בתולה
ובזכותי-זה קרה." המכשפה חייכה לעצמה ונגסה ברחם שלי בשעמום.
במערה שלה היו כל מיני שלטים וסטיקרים ישנים של "תנו לחיות
לחיות", "הפלה זה רצח" ועוד כל מיני שלטים שקשורים בחיים ומוות
של יצורים חיים. השיער הסגול שלה ריחף מעליה כמו עשן ולעיתים
נראה כי הוא ניסה לחנוק אותה.

הרגשתי מטומטמת לעמוד בפתח והחלטתי לשוטט בים. ברגע שיצאתי
מהמערה שלה ראיתי חבורה של דגים במרוץ, הדג המוביל הזיע והתאמץ
וכל הדגים שאחריו דחפו אותו. חבורה של צדפות הריעו להם. "למה
הם דוחפים אותו? הם יכולים לנצח בעצמם..." הערתי לאחת הצדפות,
והיא הביטה בי במבט כועס. "מה פתאום?! זה לא התור שלהם."
הצדפות קיפצו להן וצעקו כל מיני סיסמאות ביידיש, ולבסוף הדג
המסכן ניצח. הוא היה כל כך שפוך שבקושי הצליח לעלות לדוכן
המנצחים וברגע ששמו עליו את מדליית הזהב הוא נפל ומת. הצדפות
הסתגרו בתוך עצמן מאוכזבות והכריזו כי הייתה קונספירציה נגדו.
כל המרוץ הזה היה מעייף ואני כבר הייתי רעבה. קטפתי לי אצה
והתחלתי ללעוס אותה בחוסר רצון. פתאום הבטן שלי התחילה להתנפח
וכאבי תופת אחזו בי. הרגשתי כאילו משהו גדל בתוכה ומנסה לצאת
החוצה, אבל לא היה לו מאיפה.

שחיתי במהירות למכשפה. היא הביטה בבטן שלי בהשתאות. "מ... אוי,
שכחתי לבדוק אם יש ברחם משהו." "זה ממש חוסר אחריות מצידך!!!"
התחלתי לצעוק עליה. "טוב, תירגעי, אין צורך להתנפח, הא!
להתנפח... ההומור שלי זה..." היא הכינה שיקוי שאמור להחזיר את
המצב לקדמותו. השיקוי הריח כמו מרק עוף ושתיתי אותו עד סופו.
כאבי הבטן המשיכו להציף אותי והרגשתי כמו בבלרינה שיש בלונה
פארק. ניסיתי להקיא, אבל רק קצף יצא לי מהפה. חשבתי שאני עומדת
למות והתיישבתי על הכסא. השופט הביט בי בחיוך. הקריקטורות
באולם צחקו ושאלו אם יש לי מה להגיד. "אני בהריון..." אמרתי
בקושי, "אני מצטערת, אבל מישהו צריך לעזור לי... בבקשה, התינוק
לא אשם...".
"לא..." אמר השופט בידענות והביט בי דרך משקפיו, "אבל את
אשמה... רוצחת!!!"
"אני לא רוצחת!" צעקתי. "זו המכשפה, היא הכריחה אותי, זאת
אומרת, היא לקחה לי אותו. אני בכלל לא ידעתי שיש לי תינוק..."
התחלתי לייבב כמו תינוקת.

הקריקטורות הסתכלו עליי בחוסר עניין. עמיר קם מכסא הגלגלים שלו
ובעט לי בבטן. הוא ניסה להוציא את התינוק ע"י לחיצות. "מה אתה
עושה?" ניסיתי להוריד אותו ממני, והוא העיף לי סטירה מצלצלת
שעילפה אותי. התעוררתי בחדר מסורג ובו ישבה המכשפה, שנעצרה
בגין סחר בסמים. "למה מחכים?" שאלתי אותה. "מחכים לתינוק".
"מעולה!" צהלתי, "לי יש תינוק". המכשפה הביטה וצחקה צחוק
מרושע.

                              "הוא מת".