זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, הרחוב היה שומם, השמש עלתה, היינו
בדרך, אתה ליטפת את פניי, אני שתקתי. כשחושבים על זה אני מניחה
שתמיד אפשר להגיד משהו, אני חושבת על כל המקרים בהם בחרתי
בשתיקה, כמו עכשיו, יכלתי להגיד לך שאני אשאר, שלא משנה לי
כלום, שכל מה שאני רוצה זה את הביחד שלנו כמו שהוא היה פעם,
כזה פשוט ונעים ומדהים. היינו מבשלים ביחד ושומעים מוזיקה
ספרדית, הייתי מתווכחת איתך על התבלינים, אתה היית אוחז אותי
חזק משעין אותי על השיש הקר, מפשיל את מכנסיי וחודר אליי חזק
מאחור, האוכל היה נשרף והיינו אוכלים אותו ככה, קצת שרוף,
מתובל באהבה המתוקה חמוצה שלך, בטעם לוואי קטן שהוא אני. אני
הייתי צוחקת בצחוק מתגלגל מדבק, הייתי מכסה את הגוף שלך
בנשיקות נשיכות קטנות, הייתי צורחת אותך בתוכי, הייתי בוכה את
הצללים שלך בעזיבתך, הייתי שותקת.

אני בוהה עכשיו, והכל רץ לי מול העיניים כל כך מהר, אני לא
מנסה אפילו לקלוט את כל המידע, זה מרגיע ככה, עץ ועוד עץ ועוד
בית, וחורש וכביש וגשר ואלפי מכוניות שזוות מהר יותר ולאט
יותר. אני חושבת איך הייתי עכשיו רוצה לצרוח את עצמי החוצה,
אני חושבת על כל השיחות שניהלתי עם אנשים שזרים לי, שהיו יותר
אישיות מכל שיחה שהייתה לי איתך, ואני כועסת, כועסת על עצמי
וכועסת עלייך, שלא היית מוכן יותר לוותר בשבילנו, שאמרתי לך
שאני עוזבת ואתה רק ענית לי בקול יבש שזו החלטה שלי, שזה החיים
שלי. אמרתי לך "זהו?", ואתה ענית לי "מה את רוצה, טקס?",
ורציתי לקבור את עצמי ברצפה. יכלת להגיד הרבה דברים, יכלת לבקש
ממני להישאר, יכלת לצרוח ולקלל, יכלת לזרוק האשמות, יכלת לבעוט
בקירות, יכלת להדביק אותי לקיר ולהיכנס בי חזק, בכוח, יכלת
להשאיר אותי לבד ואני הייתי מתפרקת לרסיסים בוכה בדמעות שאף
פעם לא ראית וכנראה שלעולם כבר לא תראה.

אני מביטה בו, הוא שולח אליי חיוך כזה קטן, הוא מתקרב אליי,
אני משווה אותו אלייך גבוה יותר, קצת יותר מלא, עור שחום,
עיניים כהות, הבעה אחרת. הוא מזמין לי לשתות, אני שותה, אחד
ועוד אחד ועוד אחד, החדר מסתובב סביבי, אני נשענת עליו, הוא
לוקח אותי איתו, אני מבקשת שייקח אותי לבית. הוא אומר אל
תדאגי, אני דואגת, אני חושבת שאני נותנת לו את הכתובת, הקול
שלי נספג באויר, כאילו לא נאמר. אנחנו בבית שלו, הוא מושיב
אותי על הספה, העיניים שלי כבדות, אני שומעת אותו זז בחדרים,
אני נרדמת.

בוקר, אני בביתי, אור השמש החזק נשפך על פניי, כאב ראש חד
מזכיר לי את מאורעות האתמול המטושטש, קפה חזק, ועוד אחד, אני
זורקת את עצמי למקלחת, אדי המים החמים מסחררים אותי. אני
יוצאת, מביטה בדמות הזרה הנשקפת אליי בראי. מי את? אני שואלת,
מי את?