לא לחינם הזמנתי אותך לפה.
את מבינה, יש לי משהו מאוד חשוב לספר לך, משהו שרציתי לא לספר,
אבל אני חייב בשבילך.
זה כואב לי לחשוב איך תגיבי, מה תחשבי...
בגלל זה העדפתי לעשות את זה ככה, במכתב, כמו כל הפחדנים האלה.
קשה לי אהובה, קשה לי לאבד אותך, קשה לי המחשבה שתמשיכי לחיות
בלעדי, שתמשיכי להנות מהחיים האלה, מכל הטוב והרע שבהם.
אני לא יכול לסבול את המחשבה שאת תשכחי אותי אי פעם.
אבל אני אוהב אותך, אוהב אותך כל כך, מוכן לעשות הכל למענך,
אפילו דברים שאת חושבת שאת לא צריכה, אבל אני יודע מה טוב
בשבילך.
אני יודע שאני סתם מורח את הזמן ולא מספר את מה שאני צריך.
אני מקווה שלא תכעסי, ואם כן אז שתסלחי לי מהר, כי אני לא עושה
כלום כדי לפגוע בך, להיפך.
כי את מבינה, אני כבר לא פה, אני לא במשרד שלנו, שאותו הקמנו
יחד, אני לא בעיר שלנו שאותה לא הסכמנו לעזוב גם בזמנים הכי
קשים, ואני גם לא בארץ.
אני בדיוק מעלייך.
מסתכל עלייך ומחכה לראות איך תגיבי להפתעה שלי.
את השאריות שלי תוכלי למצוא בחדר של עופר. לא, אל תדאגי, הוא
לא שם, הוא לא ראה, השאריות שלי לא פגעו בו. ואת תמיד אמרת
שאני לא דואג לו מספיק...
הוא בדיוק מתחתייך.
אולי הוא קצת כחול, אבל אל תבהלי, לא כאב לו, רק לי.

הבית שלנו כבר לא בשבילנו, ההורים שלנו כבר לא איתנו, לא נשאר
לנו כלום חוץ מאיתנו.
ואני לא אתן לאף אחד להרוס את זה, אפילו לא לאלוהים.
את רואה אותי כבר?
את מבינה, תמיד זכרתי שאת קוראת מהר, בגלל זה נתתי למכתב 4
דקות לאחד אותך איתי.
את קצת מטושטשת? אני מבין.
יהיה לך קצת קשה לקרוא עכשיו, הקיבה שלך נלחמת מלחמה אבודה עם
הצדק.
אל תבהלי, עופר אומר שזה בכלל לא כואב.
את רואה אותי כבר?