אני ורייצ'ל עובדות במטבח, היא מכינה סלט, אני קוצצת בצל, היא
מספרת לי על בעלה, העיניים שלי דומעות, היא כועסת, התנועות שלה
מהירות וחדות, אני מהנהנת - ככה זה כשמספרים לך דברים שאתה לא
ממש יודע איך להגיב להם, שאתה לא ממש רוצה לשמוע, הקול שלה
שבור.

אני ורייצ'ל מטפלות בכמה לקוחות. הלקוח שלה גבוה ורזה, יש לו
זקן פרוע וריח חריף של סיגריות. כשהוא רוכן אליה היא לוקחת צעד
אחורה, אני עייפה, אני תמיד עייפה, הלקוח שלי צעיר, יש לו
חולצה תכולה, חצי חיוך וחברה שתלויה לו על הזרוע, לי יש גומה
אחת, מחשוף קטן ותלתלים שחורים פרועים.

אני ורייצ'ל יוצאות להפסקת סיגריה, היא נאנחת, אני שותקת,
הרגליים שלי כואבות, אני מביטה בשמש השוקעת, באנשים שמתקפלים
לבתיהם, אני חושבת על הבית, היא בועטת באויר, אני מחייכת אליה,
היא עונה לי במבט. ככה זה שנמצאים יותר מדי זמן ביחד, לפעמים
כבר לא צריך מילים.

אני ורייצ'ל בוהות בחלון, היא שותה דיאט קולה מפחית זהובה, אני
שותה מיץ תפוזים, היא מוציאה שוקולד, אני מתפתה. יורד גשם חזק,
מבול, אני חושבת איך אני אגיע הביתה, היא חושבת עליו, על החברה
שלו מהטלפונים, על הנסיעה שלו לחו"ל, על החשבונות שצריך לשלם,
על כמה אפשר לקבל על הבית. בזוית של העין אני רואה דמעה אחת,
שקופה.

אני ורייצ'ל יוצאות אל הגשם, היא מוציאה מהתיק מטריה, אני
מרימה את הידיים באויר, היא אומרת שאני משוגעת, היא נלחמת
במטריה עם הרוח, אני צוחקת, אני מביטה באוטובוס שלי חולף, היא
מתחילה ללכת, אני נשארת עומדת במקום. הדמות שלה הולכת ומתרחקת,
נעלמת, אני ספוגה במים, אני מפזרת את השיער, מביטה באורות
שמשתקפים על המים, ברחוב שנשטף, באנשים שמחפשים מחסה, אני
חושבת על הבית.