"אני הופך להיות עבד של זה. אני כבר העבד של זה. אני כבר לא
יכול בלי. ועוד האנשים האלה: למה אתה צריך את זה?! אולי תפסיק?
אתה מסריח!!!"

   "זה יותר גרוע מלזרוע מלח על הפצעים. זאת המלחמה התמידית
הזאת עם עצמי. המלחמה על החופש."

   עוד לגימה מהקפה, הלגימה האחרונה. עכשיו שוב הסיגריה,
הצורך הבלתי פוסק הזה.

   "הנה היא על השולחן, קוראת לי שאקח אותה. היא רוצה שאקח
אותה. אני (?!) רוצה לקחת אותה. והקול של אהובתי בתוך הראש,
חוזר ואומר: אתה יכול להפסיק, אתה יכול להתנגד לזה."

   המצית, האש, השאיפה הראשונה מהסיגריה.

   "התענוג הזה שלפני שניה היה צורך של חיים או מוות, הופך
לחסר משמעות. בעצם, תמיד היה כזה."

   "לאט-לאט רגשות העונג מתחלפות לרגשות אשמה. אני מרגיש שאני
"בוגד" באהובתי ויותר מזה בעצמי. זה לא אני! לחוסר החופש הזה
אני תמיד מתנגד. זה משתלט עליי."

   אני מכבה חצי סיגריה כאילו אף פעם לא הייתה לכך משמעות
ומתחיל ללכת. אני מרגיש שלם עכשיו...

                                                           
...עד לפעם הבאה.