יום אחד בא לשכונה קוסם.
איש רזה ומסכן עם כובע מצחיק.
אומרים, שלפני המלחמה, הוא היה הקוסם הכי טוב בעולם.
אבל היום הוא אפילו לא מצליח להוציא שפן מהכובע.
ואם קסם ממש לא הולך לו, הוא תופס את הפנים ובוכה.
והוא קורא למישהו, אבל אף אחד לא עונה לו.
אצלנו בשכונה כבר לא ידעו איך להתנהג עם הקוסם הזה. אפילו
הילדים הכי קטנים, אלה שלא מבינים בקסמים התחילו להשתעמם וללכת
עוד לפני שסיים את הקסם. אני, תמיד נשארתי, ואפילו מחאתי
כפיים.
אבל הוא אף פעם לא שם לב.
אמא שלי אמרה לי שהוא היה קוסם כל כך טוב שהוא הצליח אפילו
להעלים אנשים. ולא היו מוצאים אותם עד שהם היו רוצים לחזור.
היא גם אמרה לי שכשהתחילה המלחמה, כל היהודים באו אליו וביקשו
שיעלים אותם. אבל הוא פתאום לא הצליח וכל האנשים מתו.
ומספרים שאפילו את המשפחה שלו הוא לא הצליח. ורק בזכות הקסמים
שלו השאירו אותו הגרמנים בחיים.
ועכשיו, אחרי המלחמה, הוא לא מצליח אף קסם.
והוא כל הזמן עצוב.
אני המשכתי ללכת בכל פעם שהוא התחיל לעשות קסמים בחצר, ואני כל
הזמן מחאתי לו כפיים כדי שיחשוב שהקסם הצליח, אבל הוא לא הפסיק
להיות עצוב.

יום אחד הוא פשוט נעלם.
ואני, שמחתי, כי חשבתי שהנה סוף סוף הוא הצליח בקסם להעלים
אנשים והוא העלים את עצמו.
אבל מצאו אותו היום- מתחת לגשר.
אמא אמרה לי שהוא גם פעם ידע לעוף.
וכנראה שהוא ניסה ולא הצליח.
ומאז כבר לא היו לנו קסמים בשכונה.

ולמרות שאף אחד לא אומר את זה, אני יודע שכולם מתגעגעים לקוסם
עם הכובע המצחיק.
ולפעמים כשאף אחד לא רואה, אני מנסה לעשות את הקסמים שהוא
ניסה.
וכשאני מצליח, אני לא יכול להפסיק לבכות.