האדם שנכנס לבר היה גבר צעיר, רגיל לחלוטין, ולא היה בו שום
דבר יוצא דופן. עובדה זו הפריעה לו מאוד, בייחוד כשהיה נכנס
לבר. לכן בדרך כלל הוא היה מכה על הדלפק בסכינו כשהזמין את כוס
הוויסקי שלו. אלא שהפעם, לראשונה, כאשר הושיט את ידו לנרתיק,
מצא אותו ריק. הוא נזכר בצער כי הסכין כבר לא ברשותו, ולרגע
נתקף חרטה.
כאשר הגיע לדלפק, והתיישב, ידע שאין טעם להשתהות עוד. הוא ניסה
להכות על הדלפק בכף ידו: "וויסקי עם קרח, בבקשה." אבל לא נראה
כי מישהו שם לב אליו, מלבד הברמן.
"היה אמור להיות לי סכין ביד" הוא התנצל בפני האיש שישב
מימינו. "בדרך כלל אני מכה על הדלפק עם סכין, ככה."
"איזה סכין?" חקר האיש המשועמם, שבילה את רוב חייו בעיירה
הקטנה.
"זה סיפור ארוך", הוא אמר, מרים את כוס הוויסקי שהזמין מהדלפק,
אך לא חיכה לשמוע אם תהיה התנגדות לעובדה. הוא ידע שלא תהיה.
"כבר שנתיים שאני משוטט לי ברחבי היבשת, סתם לראות את העולם.
בשהותי בקאנאקו אימצתי לי כתחביב שליית אשפה."
"מה?" התפלא מאזינו. "שליית אשפה?"
"כן. זה מבוסס על שליית פנינים, רק שבקאנאקו כבר אין כל כך
הרבה פנינים. אז במקום לחפש פנינים, שולי אשפה צוללים בשפכי
נהרות ובנמלים רדודים, וסורקים את הפסולת שהצטברה על הקרקעית.
אפשר למצוא דברים מאוד מעניינים.
"לפני כמעט שנה צללתי קצת בשפך של נחל קטן בערך חמישים ק"מ
מזרחה מפה, ליד דייק. ושמה, בין מושב של אופניים לבורג גדול,
מצאתי את הסכין שלי:
"יפה, פשוט כזה. ידית מעץ, להב קצת חלוד. הידית עטופה בסרט בד
כחול, שהיה כרוך סביבה. הסכין היה במים הרבה זמן כנראה, והסרט
נקרע במספר מקומות, חושף קטעים קטעים של אבן יפיפייה שהוסתרה
בינו לבין ידית העץ. אבן עגולה, חלקה, מושלמת. בצבעים בוהקים
של כתום וכחול ירקרק, ששיוו לה אופי מיסטי. לא יכולתי שלא לקחת
אותו איתי.
"משם המשכתי מזרחה, לאורך החוף. במשך 4-5 חודשים נדדתי לי
לאורך החוף, עוצר בכל מפרצון ובכל עיירה עם בר. ב... אפריל,
נדמה לי, הגעתי לעיירה אחת, די דומה לזאת, שאת שמה אני כבר לא
זוכר - ליד אנטיקופוליס. נכנסתי לבר, וכהרגלי הוצאתי את הסכין
והתחלתי לספר את הסיפור שלו. לא שהיה אז הרבה מה לספר, בסך הכל
גרוטאה שמצאתי ליד דייק. בכל מקרה, ישב שם בחור צעיר, שקט,
שבסוף הסיפור שלי קם וניגש אלי, ואמר:
"'אני ממליץ לך לבקר באנטיקופוליס. יש שם אשה אחת, שיכולה לספר
לך על הסכין הזה. מין מדיום כזה לדעתי, למרות שהיא טוענת שלא.'
אז הוא הגיש לי כרטיס ביקור שלה. 'היא אפילו לא דורשת הרבה
תשלום. כלום לדעתי - היא הייתה כבר צריכה להיות עשירה מכל זה.'
והוא פנה והלך. נשארתי יושב שם, עם כרטיס ביקור ביד - ועל
הכרטיס כתובת, באנטיקופוליס.
"למחרת יצאתי לאנטיקופוליס. שוטטתי קצת בעיר, שהיא דרך אגב יפה
מאוד, והגעתי אל הכתובת לקראת צהרים. זה היה בית פשוט, בן שתי
קומות, עם גינה וגג רעפים. בדקתי שוב בכרטיס שאני במקום הנכון,
וצלצלתי בפעמון. לא הייתה תשובה, לכן צלצלתי שוב. לפתע הגיע
אלי קול חלוש מבעד לדלת: 'רגע! רגע!'
"הדלת נפתחה ומולי עמדה אשה צעירה, מנגבת את ידיה בסינרה
'מצטערת, הייתי במטבח.' הצצתי שוב בכרטיס, וכשהיא ראתה אותו
היא חטפה אותו מידי. 'כן, אתה במקום הנכון,' היא הודיעה לי,
והזמינה אותי להיכנס לסטודיו שלה.
"היה זה חדר קטן. היה בו חלון אחד, שדרכו נראו ענפיו של עץ
ירוק שגדל בסמוך לבית. היה בו גם אח, וערמת עצים. אש לא דלקה
שם, כי היום היה חמים. אחד הקירות היה מכוסה ספרים,
אנציקלופדיות, מילונים, מדפים על מדפים, ובמרכז החדר שולחן
משרדי ועליו מחשב.
"'טוב, דבר ראשון אסביר לך מה בדיוק אני עושה. אתה מביא לי
חפץ, ואני מספרת לך את העבר שלו, מעין סיפור. הסיפור הזה, כל
עוד הוא לא נוגד את מה שכבר ידוע לך על החפץ, יתמזג עם המציאות
הקיימת ויהפוך למציאות החדשה. אם יש סתירה, לעומת זאת, אפילו
הקטנה ביותר, בין הסיפור והמציאות הקיימת, הם לא יוכלו להתמזג
וכל מה שאספר לך יישאר בגדר סיפור סתמי. לכן חשוב מאוד שתספר
לי כל מה שאתה יודע על החפץ.
"'ובאשר לצד הטכני - יהיו לנו שתי פגישות, אחת היום, ואחת מחר.
היום אתה תציג לי את החפץ, ותספר לי את הסיפור שלו. תשאיר אצלי
את החפץ, ואני אעבוד על הסיפור החדש שלו. מחר אתה תחזור אלי,
תקבל את החפץ חזרה, ותשמע את הסיפור. תקבל גם עותק מודפס של
הסיפור. אני דורשת תשלום קטן של 200 קורט, אבל גם התחייבות לא
רשמית שלך להפיץ לפחות 10 כרטיסי ביקור שלי. ההתחייבות מבוססת
על רצון טוב שלך, ואם אתה חושב שתצטרך יותר כרטיסים אני אשמח
מאוד, כמובן, לתת לך. אני מקווה שהתנאים האלו מקובלים עליך?'
"הסכמתי. הושטתי לה את הסכין וסיפרתי: איפה מצאתי אותו, מתי,
איך. המחשב כתב כל מילה שאמרתי. אז היא שאלה אותי כל מיני
שאלות, כמו באיזה עומק היה הסכין, אם הייתה בנהר זרימה חזקה,
איזו עוד פסולת הייתה שם. היא מצאה את המפה המתאימה, וביקשה
שאראה לה בדיוק איפה צללתי. הפגישה הייתה די קצרה, מכיוון שלא
ידעתי הרבה על הסכין. השארתי אותו אצלה, והלכתי לחפש עבודה
מזדמנת, לממן את שהותי בעיר. למחרת בבוקר, כשקמתי בחדרי במלון
דרכים זול, ירד גשם והיה קר - אני זוכר זאת היטב. לא רציתי
לצאת מהמיטה החמה, ונשארתי לנמנם עוד כמה שעות.
"כאשר לבסוף הגעתי לפגישה השניה, היה זה אחר-הצהרים. התיישבנו
שוב בסטודיו, והפעם האח דלק. לפני שהחלה לספר, ביקשה שלא אשאל
שאלות, ואמרה שהיא תשתדל לספר את כל שהיא יכולה. ואז היא
התחילה לספר, כל מילה שלה נכתבה ע"י המחשב, ולמען האמת יש לי
פה עותק." הוא שלף מכיסו דף מחשב מקופל, והחל להקריא ממנו.
מאזיניו, שמנו כעת ארבעה, רכנו קדימה להאזין:

"כל שלוש שנים, ביוני, נערך בדייק פסטיבל רוק, שמושך אליו
היפים בהמוניהם. מסביב לעיירה מוקמת עיר של אוהלים, אשר לעתים
נמשכת, במערב, עד מעבר לנחל טור. בשנים האחרונות עלתה האמונה
באבנים מיסטיות בקרב ההיפים, אמונה כי לחלקן יש יכולות לרפא
פצעים רוחניים, ואף גופניים.
"בפסטיבל האחרון ישב בפתח אוהלו, שהיה בסמוך לנחל טור, אדם
צעיר, שמו דון, לבוש במיטב האופנה ההיפית. הוא ישב שם וריפא
בתשלום את נפשם של עוברים ושבים - באמצעות אבן ריפוי רבת עוצמה
במיוחד, האבן שבסכין אשר אתה אוחז. ערב אחד, בשעות הדמדומים
כאשר האור דועך והולך, נעמד מול דון אדם צעיר, גבוה, בשם
גווין, ודרש ממנו את האבן בשולפו סכין.
"הוא ניסה להפחיד את דון, וקיווה שלא ייתקל בהתנגדות, אך דון
ציפה לבעיות, בהציגו חפץ רב ערך כל-כך לראווה. הוא קפץ על
רגליו ושלף את סכינו שלו, הסכין אשר אתה אוחז בידך. השניים חגו
במעגל סביב האבן, דרוכים, איש איש סכינו בידו. לפתע זינק גווין
- סכינו חותך באוויר לכיוון ידו של דון, אך להבו פגש בלהב
יריבו. שוב ושוב היכו השנים אחד לעבר רעהו, מכה נחסמת, מכה
פוצעת. אך למרות הכאב הנורא המשיכו שניהם, ואפילו בגללו, שכן
כל אחד מהם האמין שעל ידי הניצחון והזכייה באבן יוכל לרפא את
פצעיו.
"שניהם היו כבר מכוסים בפצעי מוות, דם עוטף אותם כצעיף של
ארגמן, כאשר הצליח דון להתחמק פעם אחרונה מלהב אויבו ולהנחית
את המכה הגורלית. הוא צלע לעבר האבן, והתמוטט על ברכיו לידה.
ידיו הרועדות קטפו אותה מן העפר. הצמידוה על חזהו הקרוע. שפתיו
לחשו תפילה, אותה לחשו כבר פעמים רבות היום. והוא חיכה לנס
עליו שמע, להתאחות בשרו. אך האבן נותרה דוממה. אבן - ככל חלוקי
הנחל הצבעוניים. ההבנה חדרה אליו באבחה, כמו עוד להב מפלדה.
"הוא לא חיפש עוד נקמה מהגוויה שנפרסה על הקרקע שלושה מטרים
ממנו, אלא ראה בה אח ורע לאותו אסון. קורבנה של האבן, ושל
הסכין:
'ארורים תהיו שניכם!' קרא בחשכה אשר מלאה את המקום. איש לא
שמע. ידיו, מקפצות ללא שליטה מכאב וקור, כרכו בסרט שיערו את
האבן והסכין יחדיו. רגליו, מקרטעות, נשאוהו אל שפת הנחל.
"'איש... לא ייהרג עליכם... עוד!' זעק בכוחותיו האחרונים,
והשליך את הסכין, האבן כעת חבויה בידיתו, אל המים."

הוא סיים. הביט סביבו, והחזיר את הדף לכיסו.
"מאז, בכל פעם שאני נכנס לבר, אני מראה למי שמתעניין את הסכין
ומספר את הסיפור. מאז, ועד אתמול. כי אתמול נוסף עוד חלק
לסיפור, ובו וויתרתי על הסכין שלי:
"בפעם הראשונה מאז שמצאתי את הסכין, חזרתי לדייק. בבית העלמין
של דייק, מצאתי שני קברים תאומים, זה ליד זה, אותה המצבה:
"קורבן לא ידוע של קרב סכינים, הפסטיבל השמיני של דייק". חרטתי
את שמותיהם באבן, חשבתי שלפחות זה מגיע להם. ואת הסכין,
המקולל, את הסכין קברתי ביניהם. שאיש לא ייהרג עליו עוד."
הוא קם, שילם על הוויסקי ועזב. שבעה מבטים ליווהו עד הדלת. הם
הסתכלו עליו בעיניים פעורות, כי האדם שעזב את הבר בהחלט לא היה
'רגיל לחלוטין'. דבר זה תמיד שימח אותו כשהיה עוזב בר.