שתי פחיות תותי פרותי נחתו בקול רעש בתחתית המכונה. צבי הסתכל
על שתי הפחיות בעייפות, הוא בכלל לא אוהב את המשקה
המתוק-תוסס-סינטטי הזה. יש בו יותר מידי זיכרונות ילדות שחיך
בוגר יכול להרוס. אבל שניר לידו ממש התלהב, על סף האקסטאזה.
"אני לא מאמין! אתה דפקת את המכונה, סוף- סוף מישהו מחזיר לה,
כל היום רק בולעת לכולם שקלים ורק לך היא נותנת שתי פחיות ככה
סתם, תראה, היא גם החזירה לך כסף. מה אמרתי לך? רק תותי פרותי!
גם טעים וגם מביא מזל. תגיד, בתור... ההשראה לנס הזה... אני
יכול פחית אחת?" צבי לא הבין מה ההתרגשות, המכונה מעולם לא
בלעה לו כסף, והוא לא הרגיש את זעם הפוליטריון עליה, ומצידו
שניר יכול לקחת את שתי הפחיות. במילא המכונה החזירה לו את מלוא
הכסף וגם ככה זה לא היה רעיון שלו ללחוץ דווקא על המשקה הזה.
הוא אפילו לא התכופף כדי להראות שאיכפת לו, הוא פשוט השאיר
אותם שם, עם שניר. מגיע להם שמישהו שייהנה מהן, בכל זאת, אם הם
שרדו מאז ילדותו.

שניר רדף אחריו עם שתי הפחיות. שותה מהן ומפיק קולות של הנאה
מוגזמת. "אני אומר לך צבי, אתה בחור עם המון מזל, נראה לי יש
לנו גל טוב היום, בוא נגרד כמה כרטיסים של מפעל הפיס". צבי
הביט בו, שוקל במוחו האם כדאי להתווכח, וויתר. הם צעדו לדוכן,
שניר בדילוגים קלילים וצבי פוסע מאחוריו, מהורהר.

צבי התבונן בכרטיסי מזלות השמים, במיוחד משך את תשומת ליבו מזל
שור, עומד איתן מצויר בזהב על גבי כרטיס קשיח עם רקע אדום. אבל
המוכר אמר שהכי טוב לבחור במזל שלך, וצבי היה מזל דגים. הם קנו
כל אחד שני כרטיסים, כי ככה היה כתוב על השלט, תחת הכותרת "איך
להביא את המזל", ועמדו ליד קבוצת מובטלים שעמדו מחוץ למשרד
התעסוקה. הם הכירו את צבי מהישיבות הארוכות ליד שולחנו בבקשה
למצוא להם עבודה או להתחמק ממנה. צבי הוציא מטבע של חצי שקל
והחל לגרד, אבל יד חזקה תפסה את ידו ודחפה לו מטבע נוצץ, כזה
שמכניסים למכונות בקזינו. "קח את זה, זה מטבע המזל שלי, הביא
לי כבר זכיות בסך של 120 שקל!" אמר ראובן שהיה מובטל כבר שנים
ואחד מהלקוחות הקבועים של צבי. צבי גירד את הכרטיס הראשון ולא
היה בו כלום רק הודעה מנומסת, שינסה בשנית ואולי אז המזל יתגלה
אליו. הוא חשף את הכרטיס השני וראה שמגיע לו חופשה לניו יורק.
הוא התכוון להכניס את הכרטיס לכיסו. חו"ל ממש לא עניין אותו
ובטח לא עכשיו. אבל ראובן כבר פרסם את השמועה בקולי קולות ולקח
קרדיט מלא על המזל, תוך שהוא לוחש לצבי: "עם המטבע שלי והמזל
שלך נגיע רחוק." הוא הנהן והתחיל ללכת משם, אין לו כוח, כל
העומס עכשיו בעבודה ולהתחיל להתחנן למר בורנשטיין, אבל שניר
היה כבר מאחוריו ובלי ששם לב כבר דחף אותו למשרדו של הבוס, "כי
היום זה היום לבקש חופשה."

צבי נכנס ומר בורנשטיין הסתכל בו במבט מלא שמחה. "צבי! מזל
שאתה זה שנכנסת. אני נמצא כרגע בטיפול לנשמה והמטפלת הרוחנית
שלי אמרה שאני צריך לעבוד על הספונטניות שלי. ואמרתי  לעצמי
שהבן אדם הבא שיכנס בדלת אני אתן לו העלאה ועוד בונוס לפי
בחירתו." צבי לא רצה העלאה, הוא בכלל קיווה לעזוב את המשרד,
שלא רצה להיות בו מלכתחילה, אבל חבר שלו שיכנע אותו לפנות
למודעה הקטנה בעיתון, והיה לו מזל שקיבלו אותו כי זה היה היום
שבו המטפלת ההוליסטית של הבוס אמרה לו לקבל אנשים עם שמות של
חיות. שוק העבודה היה רעוע גם ככה, ולא היה נעים לסרב. בעיני
רוחו הוא כבר ראה איך הכסף הנוסף שיקבל ישאיר אותו לעוד שנים
באותו מקום מתוך הכרת תודה. הוא הביט החוצה וראה את שניר רץ
במסדרון תוך כדי שהוא עושה תנועות של מטוס ושאר העובדים מוחאים
לו כפיים. אז הוא ביקש, וכמובן קיבל חופשה של חודש.

הוא הסתובב ברחובות חסר מעש, לא הבין את קסמה של העיר שכולם כל
כך רוצים להגיע עליה, מהרגע שהמטוס נחת הוא רק חיכה שהחודש
יעבור, כדי להעביר את הזמן הוא הסתובב ברחובות, אבל לא חלונות
הראווה עניינו אותו, דווקא ההומלסים הרעשניים משכו את תשומת
ליבו יום-יום עקב אחריהם עד שיום אחד הוא הגיע לבניין נטוש,
שבו חיו עשרות הומלסים בצפיפות. הוא נכנס ושמע בקשב ובעניין את
הסיפורים על איך כולם היו מיליונרים, מוצלחים עם נשים וילדים,
ואיך בגלל עצות גרועות של אנשים, ואף פעם לא בגללם, הם נמצאים
עכשיו בתחתית המדרגה. אף אחד מהם לא ניסה להסביר לו, איך יהיה
לו מזל, ומה הוא אמור לעשות עכשיו כדי להרוויח. הם היו עסוקים
בביש מזלם ונתנו לו רק לשבת, ולהקשיב. הוא ביקר שם שוב שוב,
למד את החדרים, את הכללים. שמע את הסיפורים והביע אמפטיה. הוא
הפסיק להתגלח ולהתרחץ, הוא החל לאסוף פחיות ולכתוב על שבבי עץ
עצות ולחלק אותם לאנשים תמורת פרוטות. עצות שרצה לתת כבר מזמן.
אנשים לקחו אותן, ומתוך נימוס נתנו תרומה. אלו שניסו לפעול לפי
עצות אלו, ניתקלו בכישלון. בסוף החודש צבי עזב את המלון
המפואר, ובמקום לנסוע לשדה התעופה הוא ביקש מהנהג שיעצור לו
מול הבניין המטונף. נהג המונית הציע לו שלא יעשה את זה, שנורא
מסוכן, אבל יותר היה נראה, שהוא מעדיף להיפטר מהאדם המוזר
והמצחין שנקלע לו למונית. צבי לקח את שק הפחיות ואת המזוודה
ונכנס לפאתי הבניין, שם, בחדר קטן, עם עוד חסרי קורת גג,
במזרון שהכין לו מראש, עם שותפים שהכיר את סיפור חייהם, בתוך
כל חוסר המזל הזה, צבי הרגיש, פעם ראשונה, בבית.