את בוכה כשכואב לך,
ואני פשוט בוכה כל הזמן..
העננים יסללו לך דרך רכה אל עבר שערי גן עדן, ואת תלכי כעיוורת
אחר ההבטחות המצפות לך במקום המקודש הזה.
אני יודעת שמגיע לך ללכת לשם, אבל האם מגיע לי לבכות את מותך?
כנראה שכן, כי את מזמן כבר לא כאן.
האם תחזרי אלי, מתישהו? האם במציאות או בחלום אפילו? רק לראות
שוב את פניך מחייכות אלי, הרי הפסקת לחייך, ועכשיו כשאת כל כך
שלווה במקומך החדש טוב לך.
לא טוב לי.
ואולי, למה לי לחשוב רק על עצמי?
זו הבדידות שלי, שגורמת לי לבוא לקברך כל יום ולהשאיר שם פרח
ודמעות, כדי להראות לך שאני עדיין אוהבת אותך ועדיין לבד.
משאירה לך טיפות קטנות ומבוישות של דם, כדי להראות לך שעדיין
כואב לי.
הפסיק לכאוב לך, נכון?
אז למה אני עוד שומעת את קולך המתחנן בעורפי לעוד חיבוק, כי כל
כך קר לך שם למעלה, אבל לי כבר אין עור חם על הידיים כדי לחבק
אותך באהבה.
זה לא היה צריך להגמר ככה.
את היית אמורה לחיות, ואני הייתי אמורה למות, במקומך.
איך אני חיה עם עצמי?, אני שואלת כל לילה לפני שאני הולכת
לישון, ומתפללת שאולי הפעם אני לא אקום יותר ואוכל להגיע אליך
בדרך הסלולה שלך, על עננים רכים.
הבדידות שלי מכאיבה לך, אז את בוכה ומפילה עלי דמעות ששורפות
את כל גופי.
אל תבכי, אני איתך עכשיו..
24.8.04 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.