לא חשבתי שאני אהיה מפקדת, גם לא חשבתי שאני אהיה משהו חשוב,
הרי בצבא בנות לא עוזרות באמת.
זה הכל כדי לצאת פוליטיקלי קורקט. אבל טעיתי, הצבא מצא את
הפוטנציאל שבי מסתבר, לא ברור מהו.
חברה שלי באה לבקר אותי בבסיס, היה חם, היא אמרה שהמכונית
התקלקלה בדרך ושהיא תפסה טרמפים עד לכאן. לא היה אכפת לי,
רציתי רק שתביא לי את מה שביקשתי. היא הביאה.
אמרתי לה תודה ונשקתי לה לצווארה, היא התרחקה מעט ואז נישקה
אותי בלחי, "אל תחשבי עליו יותר מידי".
זה היה יום שישי בלילה, באמת לאף אחד לא אכפת מה אנחנו עושים
ביום שישי בלילה, בני זונות, לא נתנו לי לחזור הביתה, הייתי
צריכה להקפיץ את נטע שתבוא להביא לי את מה שהייתי צריכה.
נכנסתי לשירותים. נזכרתי שלא הבאתי את המים, לקחתי כוס זכוכית
ומילאתי אותו במים צלולים, שקופים, כמעט בלתי נראים. הסתכלתי
עליהם במשך כמה דקות. הסטתי את מבטי לתמונה של דן, שלפני כמה
ימים אמר לי שהמרחק מפריד בינינו ואולי, רק אולי, עוד כמה שנים
נחזור להיות ביחד.
דמעה נטפה, ישר לתוך הכוס, דמעה אחת, בודדה, בין כל הדמעות,
הסערה שבכוס כמו הסערה שלב.
דחפתי את היד לכיס, לקחתי אותו, פתחתי את היד, הוא היה כל כך
יפה ועגול. הוא התאים לי לכף היד באופן מושלם, כאילו מצא את
המיקום המושלם אחרי כל השנים האלה, הרגלים, גם לי יש כאלה.
הכנסתי אותו לפה, המים נשפכו לתוך חלל הפה והכדור התערבב עם
המים בהרמוניה מושלמת והחליק לגרוני באופן חלק לחלוטין.

התחלתי להסתחרר, האור העמום בשירותי המפקדים התחיל להראות
מטושטש, רצפת העץ חיממה את גופי והאסלה הקרה קיררה את ראשי.
הרגשתי בשמיים, בעננים.
שוב היינו אני ודן ביחד, וגם כל החברים שלא ראיתי כבר כמה
חודשים עמדו מאחור. קשה לשמור על קשר ככה. נזכרתי בימים של
התיכון, כמה נהנתי שהיינו רק חמישתינו, חברות צמודות טובות,
שלעולם לא יפרדו.
ואז פגשתי את דן, זה היה שבועיים אחרי שסיימתי את הלימודים,
בהתחלה הוא עודד אותי שנפגש חמישתינו, אחר כך, הוא התחיל
להקשות "למה את כל הזמן איתן ולא איתי?", "למה אני במקום שני
אצלך?".
אהבתי אותו יותר משאוהב לעולם, אבל הוא הכאיב לי. ביצעתי את
מבוקשתו, נפגשנו חמישתינו פחות, שנינו יותר.
הוא שיכנע אותי, אל תדאגי, גם ככה בצבא לא תראי אותן בכלל.
והוא צדק, יותר מדי צדק.
רק נטע נשארה איתי בקשר כל השאר פשוט נעלמו, או שאני נעלמתי,
זה לא משנה.
התחלתי לבכות, דמעות נזלו לי על הלחיים, אבל רק דמעות, בלי
קול. הקול היה בראש, בעוצמה מתחזקת, כראוי לכדור הקטן שלי, הוא
העצים את הסערה בכוס, את הסערה שבראש ובלב.

שכבתי שם, לא זוכרת כמה זמן, עד שראיתי אור יום. יום חדש. קמתי
מהרצפה שטפתי את הפנים, העיניים האדומות. יצאתי משם בריצה,
לחדר שלי, של המפקדת האמיצה והבודדה מתמיד. ונרדמתי.