(לזה שפעם כל-כך אהבתי ועכשיו כל-כך קשה לי לא לשנוא. תודה על
הימים היפים.)

בספטמבר (גם לפני שלושה שבועות)... מישהו אמר לי שהוא באמת
אוהב אותי אבל לא יכול להיות איתי כי גם הבחורה האדומה בלב
שלו.
שתינו יודעות שהכל היה קשקושים והוא היה... סתם פחדן.

בא לי לבקש ממך שתפסיק כבר עם השטויות שלך ותאהב אותי כמו
שתמיד אהבת... אבל לא נראה לי שאי פעם אהבת ובכלל כבר לא בא לי
אהבה.  
לבד לי, אתה מבין? זה הכל, כנראה...

זה מוזר, להתרגל לשמוע איך אדם קם בבוקר, מה הריח שלו, מה הטעם
שלו לפני שהוא מצחצח שיניים :)
זה מוזר, להתרגל לעצבים, לכעסים, לסליחות. להכיר את כל
הפרצופים... במיוחד את הנעלב.
להתרגל למישהו שיודע בדיוק מתי ללחוש לך מה שאת צריכה לשמוע,
או שיודע בדיוק מתי לנשק אותך ואיך, מתי לחבק אותך, מתי
להתקשר... שיודע מתי לשתוק.

אמרתי לך אתמול בלילה שעצוב לי כי אני מתגעגעת לחורף, כל
המשמרת רציתי שיהיה כבר קצת קר ואולי קצת תתגעגע כמוני לחיבוק
בפוך, היה לי את החורף הכי מתוק בעולם.
בנובמבר, בצפון כשההורים שלך רבו התחלתי לבכות, שכבתי מכורבלת
במיטה ובאת וחיבקת אותי... ויותר מאי פעם לא הרגשתי לבד.

אני מניחה שאני צריכה מישהו שייגן עליי כשאין אחד כזה בשטח
שמוכן לשמור על ילדה הפוכה עם תסביכי אקסים. אני הרי בחיים לא
אקפוץ משום מקום ובחיים לא אפגע באף אחד, בטח שלא בעצמי... אני
צריכה מישהו שיכיר אותי.

אתה מכיר אותי, יותר משאני את עצמי.

אני צריכה מישהו שיכיר אותי ואת הסרטים שלי ולא ייתן לי לעשות
סצנות וגם לא יירד מהפסים בגללן.
כולנו סטינו מהדרך, זה כל מה שאני יכולה להגיד. היו שבילים
מפוצלים שבקעו מקרחת יער אחת והיער נקטע וכולנו הלכנו לאיבוד.
אני כבר שישה חודשים לא מוצאת את עצמי, שישה חודשים תמימים אני
מחפשת את המתג של האור במקום שכל הנורות התפוצצו.

מהחושך יקירי... אי אפשר לברוח.

אני מניחה שכרגע כל אחד בקרב של עצמו, לאחת יש את הצבא, לאחת
יש את החבר, את ההורים, את התנועה, את המדינה.
ולי ולו יש אותנו, כל אחד לחוד.

בא לי להלחם איתך, לקחת שתי חרבות קטנות מעץ ולערוך דו-קרב
שבסוף החרבות ישברו ויישאר רק החיוך המריר הזה שיקיא החוצה את
כל הסיבות שיש לנו לשנוא אחד את השני. או אולי את כל העולם.

אני לא מרחמת על אף אחד יותר... לא עליו, לא על העולם וגם כבר
לא על עצמי. לביצה הזו נכנסתי לבד, רגל אחר רגל ושקעתי בשקט
כאילו מעולם לא היה לי כוח רצון לנשום.

זה בעצם מה שפורר את הכל, לא?

הייאוש הזה שלי, שכבש את כל האיברים המשותקים מהלם הקרב על
הבדידות. ממטרי הדמעות הכובשים הציפו את כל מה שכבר היה או את
כל מה שכבר נשאר עד שלא נשאר כלום, רק הכעס...

רק הכעס שלך והעלבון שלי...
אני מתגעגעת אלייך, או אלינו, או אולי לחום הזה שלך בחורף...

זהו בעצם.



24.8.04