אנא, עתה, סגרי את החלון
אשר בקצה החדר.
רוחות הזמן באות בנו להפוך ולהפוך.

עתה, אנא, חתמי את המכתב הזה
בקצה ידיך המשוכה,
ודעי כי ככל תפושה את, את ככל תפושה.

ביום אני סויט את נעמי,
וזמן שבאה רוח סתיו,
אני סוגר את המכתם וכך רושם:
"פנים ששוחפים לחוף, ששוחפים,
נעים ברוח מרופף, כאצבע על הלחי,
כרית היד עלי מיתר, עווית הלסת."

פעמים אני חולם על ירושלים של זהב,
על רקע חול שחור של אבן כתם זב,
ופעמים אני רואה את הזהב שולף אותי
כעצם כאובה מתוך זהב. אחר כך דם.

אחר כך את פותחת שם חלון,
צריחות הקיץ והשלג כינסו
רוחות הזמן, כאיזה צפלין כחול
של כאבים ומעלות ואהבות.

הטלפון חתום עתה,
ידע נימות קלות של אומץ,
חום הלחי והאוזן, עווית הלסת והזמן.