[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שחר סקטור
/
פעם אחרונה

אני במגדל.
5 מטרים מעל האדמה, קסדה על הראש, נשק על הצוואר, מסתכל
לאופק.
ישוב ערבי, בתים קטנים בלי צבע, בנויים בלי סדר. קריאת מואזין
לתפילת צהריים.
לא שם לב, לא מתייחס.
בוהה באופק.
נזכר.

נפגשנו בפעם האחרונה ביום שלישי שעבר כשיצאתי לאפטר. רק בגללה
התעקשתי לצאת. שנאתי את הנסיעות הארוכות האלה הביתה.
היא אמרה לי שהיא חייבת לראות אותי, אז ביקשתי אפטר. אמרתי
למפקד שלי שאני הולך לנחם איזה חבר שלי שאבא שלו נהרג באותו
השבוע. זה לא היה רחוק מהאמת. האמת היא שאני בקושי מכיר אותו.
אבל ניצלתי את ההזדמנות.
התכוונתי לבקר אותה, היא אמרה שהיא חייבת לראות אותי.

אספתי אותה מהבית שלה.
בפניה ימינה לכיוון נתניה מצומת בני דרור ראיתי שיורדות לה
דמעות.
שמתי את היד שלי על שלה וליטפתי אותה. שאלתי אותה מה קרה, למה
היא בוכה.
היא הוציאה את היד שלה מתחת לידי וניגבה את הדמעות.
היא אמרה שכלום ומשכה באף.
לא האמנתי לה. מה קרה, שאלתי שוב, לא בוכים סתם.
עזוב, היא עונה לי. באמת שכלום. סתם.
ליטפתי לה את השיער, לקחתי לה את היד והחזקתי חזק.
היא חייכה אליי עם עיניים אדומות.
הגענו אליי הביתה. אני מתיישב על המיטה והיא התיישבה על הכיסא
מולי.
אני מציע לה לשתות. היא מנידה את ראשה מצד לצד בסירוב.
היא שוב מזילה דמעות.
אני מצטערת, היא אומרת.
מה? אני לא מבין.
זה נגמר. היא עונה לי.
מה? למה? אבל...
פתאום גם לי עולות דמעות, אבל לא מצליחות לצאת.
רק תקועות לי בגוש אחד גדול בגרון. כאילו שאני לא ממש עצוב.
תקשיב, אני לא יודעת, אני מרגישה שזהו. שזה לא זה יותר.
אחרי כמעט חצי שנה. נגמר לה פתאום.
אולי זה בגלל שאמרתי לה שאני אוהב אותה והיא לא ענתה לי, רק
לפני שבוע, הרהרתי לעצמי. אז היא בטח הבינה שזהו.

מסתכל בשעון. עוד 3 וחצי שעות לשמירה.
מושיט את היד לכיס האחורי של האפוד. החבאתי לעצמי שם שקית של
בוטנים בלילה הקודם. שלא יהיה לי משעמם. החום של הצהריים מכה
בי, אני בורח מהשמש לפינת המגדל, למרות שלא רואים משם כלום. לא
אכפת לי כבר. מצידי שאת כל הבסיס הזה ישרפו.

תחזיר אותי הביתה. היא מבקשת.
אני ממשיך להאבק בדמעות, שיצאו כבר. הן לא רוצות לצאת.
כאילו אני לא ממש עצוב.
היא קמה אליי ומחבקת אותי. אני מנשק אותה.
אנחנו שוכבים בפעם האחרונה. כאילו רצינו שזה יהיה יותר קשה.
היא מתיישבת ומתלבשת. הגב הערום שלה מולי. היא כל כך יפה.
אני נאבק בדמעות. שיצאו כבר.

אנחנו נכנסים לאוטו. נוסעים. פונים בצומת בני דרור שמאלה. בפעם
האחרונה.
שנינו שותקים. מקשיבים לרדיו שמנגן שירים שקטים של לילה.
אני רוצה להגיד משהו ומתחרט. היא מסתכלת מהחלון.
אני רואה את השתקפות הפנים שלה מהחלון. היא כל כך יפה.
אני משתעל. היא מסתכלת עליי. היא שמה את הראש שלה על הכתף
שלי.
היא לוחשת, בפעם האחרונה, אני מצטערת, ומזילה דמעה.
אני עוצר ליד הבית שלה. היא יוצאת בלי להגיד מילה.
אני יושב כמה שניות. ואז רץ אחריה. נותן לה חיבוק ארוך, בפעם
האחרונה.
נאבק בדמעות, שיצאו כבר. אבל הן בשלהן.

השמש מסנוורת אותי. החום הורג אותי. אני מזיע מתחת למדים
ולאפוד.
אני מוריד את הנשק ממני ומשעין אותו על קיר המגדל, מוריד את
האפוד ומאוורר קצת את החולצה.
מסתכל לאופק.
בוהה.
נזכר בה.
נאבק בדמעות שלא מפסיקות לרדת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
- "מרוב סלוגנים
לא רואים את
האתר".


- "תשתקי
ותמצצי!"


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/10/04 18:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר סקטור

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה