הוא נולד פגום. עיוור, אילם וללא אצבעות ביד ימין.
אלוהים פיצה אותו על כך בשמיעה וחוש ריח מפותחים, מנת משכל מעט
גבוהה מהממוצע ודמיון מפותח. כשגדל מעט, התקינו לו בבית החולים
אנקול מתכת ליד חסרת האצבעות.

ילדותו עברה עליו בבדידות מזהירה. הוא ישב בשיעורים, מפעם לפעם
מקשיב למורים, לעיתים בוהה בחוסר תשומת לב בחלל האוויר בעיניים
סומות מרוב שיעמום - את החומר הוא קלט בפעם הראשונה, ולא היה
זקוק להקשיב לחזרות המורים. הילדים למדו להימנע מלהציק לו -
הוא היה מסוגל להיות אלים ותוקפני כשנחוץ, אך לעולם לא יותר מן
הנחוץ.

הוא גדל לגבר חסון וגבה קומה, אם כי לא יפה-תואר - פניו היו
מעוותות ומראשו בלטו שתי בליטות קטנות, כמו משושים. היה לו חדר
משלו - אף אחד, ובוודאי שאף אחת, לא העלו בדעתם לישון איתו
באותו חדר. שם היה מקשיב לטרנזיסטור ישן שמישהו נידב לו, מתוך
רחמים.

יום אחד הלך לבצור פירות-יער בחורשה שליד הקיבוץ. הוא צעד
בביטחה בשבילים, מונחה על ידי אוזניו ואפו. היתה זו שעת אחר
הצהריים, ואת בדידותו הפר רק ציוץ הציפורים.

הוא בצר את האוכמניות וגרגרי-היער באמצעות מגל, אותו אחז ביד
שמאלו. לפתע נשבר המגל. "לא נורא", הרהר (הן לבטא זאת לא יכול
היה), והחל חותך את הפירות באנקול.

השמש שקעה, אך זה לא הפריע לו. הוא לא נזקק לאור כדי להמשיך
ולבצור.
"לו רק היה לי מישהו לחלוק עמו את הערב הנעים הזה באכילה
מהפירות הטעימים הללו", ריחפה מחשבה תועה במוחו בעודו תוחב
לפיו דובדבן עסיסי, אך הוא הדחיק אותה חיש מהר.
הגיעה שעת חצות. ירח מלא הופיע מעל חלקת היער בה עבד כעת.

לפתע הבחין ברחש קל. הוא חדל מעבודתו כדי להאזין.
מבלי שידע זאת, התאספו בקרחת-היער הקטנה פיות קסומות. היתה זו
שעת אסיפתן השנתית.
הפיות התלחשו זו עם זו ללא קול. לפתע הניפה אחת מהן את
מטה-הקסם שלה, והוא הפך באחת לגבר נורמלי ויפה-תואר. "מה שמך?"
שאלה הפיה. "אאא... אולה בבו," הוא גמגם.

"תחכה בצד," אמרה לו הפיה, "ניפגש אחרי האסיפה." היא הטילה
עליו לחש שינה.
אחרי כמה שעות התעורר, תמה מה קרה לו והיכן הוא נמצא. "ששש...
אני איתך," לחשה לו הפיה.
"ממממ... מה קרה?" גמגם אולה בבו.
"כולן הלכו, זאת ההזדמנות שלנו," ציחקקה בשקט.
ליבו של אולה בבו התמלא אושר. הוא נתן לה ולטבע להנחות אותו.

בבוקר זרחה השמש על אולה בבו הישן. לפייה הטובה לא היה זכר.
אולה בבו, שהתעורר מציוץ הציפורים, התמתח וקם על רגליו. הוא
שוב היה בעל-מום ומכוער, אבל נשאר לו הזיכרון, ולעד יישאר.

מבוסס על שירו של מאיר אריאל, "אולה בבו"