בראשית הייתה הנפש תוהו ובוהו,
וטוהר ריחף על פני תהום.
ניצוצות אור לבן, ומשבי רוח קרירים,
ועיניה עצומות. היא מובלת על ידי אצבע אלוקים.
בראשיתה הייתה הנפש כמשיכה כחולה של צייר,
על לוח, שאין לו סוף.
מטושטשת וחסרת גבולות.


לעת סוף הייתה הנפש לציור גמור,
על לוח מגודר במסגרת של עץ.
קוויה חדים, מספרים סיפור,
וטמאות מהולה במי התהום.
להבות אש אדומה, ומשבי רוח חמים,
ועיניה כושלות מעייפות. היא נתמכת בזרוע אלוקים.
ותוהו ובוהו שורר בה בדמדומי אחריתה.