בבאר אפלולי יושב אדם,
וראשו רכון אל חזהו.
מתחתיו מונחת כוס משקה,
השביעית שלו הלילה.

זוהי אינה פרוזה,
זוהי אינה שירה.
זהו תיאור חי ובועט של כאב
שלא מניח לי לבעוט.
הדמויות בדויות
אך הרגשות אמיתיים
מדי, שהלוואי שלא היו.

השורות קצרות
כי לכל משפט משמעות רבה.

בבאר חשוך מרוח אדם,
ובראשו משתוללת המפלצת:
אתה בסך הכל משלם את המחיר.
ביצעת פשע
ועתה הגיע זמן הפרעון.
הגעת לביתה של הנושה
וביקשת מחילה.
קראת לה
יקרה
אהובה
אמרת ש
אתה לא רואה את חייך בלעדיה.
היא חשובה לך.
אך את החוב הזה אי אפשר להשיב
ולך.
בכאב רב, בהלקאה עצמית,
לך.
מארצך, מאהובתך, מזאת שיקרה לך
לא ראית את הנחשול שהבאת,
הטבעת את שיקר לך,
לך לך מכאן! לך לך וחייה את שארית חייך בלעדיו!
במו ידיך שלך הטבעת אותו,
שלם את המחיר.

אני קורא לזה מפלצת,
אך אל תטעו: היא לא רעה.
היא בסך הכל צודקת.
כל מילה שהיא אומרת אמת לאמיתה
ושום גיבור על לא יוכל לה.


בבאר אפל שכל כיסאותיו מורמים
יושב א-ד-ם
וכולו זועק שמשהו בו ייפסק
כן, הוא חטא,
נתן לעצמו להיות רע, יצרי,
ללכת לפני עצמו
לטאטא עקבותיו, חטאיו,
ועכשיו הוא חושב
שלחשוב
יוכל להפסיק את החטא
זכרון הוא משהו שנצרב באונות
ולא מרפה,
ולא אלכוהול
ולא שינה
ולא סליחה
ולא הזמן
ולא חיים או מוות
יוכלו למחוק
זה שם, זה שם, תגיד לעצמך,
וזה לא יימחה.
לעולם,
לעולם לא תצליח לגרום
לעבר להעלם.
העבר הוא תמצית ההווה,
וההווה הוא הווה לא שלם,
אתה חסר בה שחסרה בך
ואין אחראים אחרים מלבדך.
אתה המפלצת.
לעולם,
לעולם לא תצליח לעדן את זה.
כמו קין תשא את אות הקלון על מצחך,
ורק אתה תוכל לראותו,
וכאשר תרצה להציג את עצמך לאחר,
תאלץ לחשוף את הסימן הזוועתי
שחטאת לאחר את החטא הנורא ביותר
למען ייזהרו ממך כולם.
אתה המפלצת.