הם היו שניים. זוג אוהבים.
תמיד הלכו שלובי ידיים. תמיד ביחד-שניים.
היא היתה שלו, הוא היה שלה.
אהבו זה את זו אהבה עזה.
אהבה מהסוג שרואים בסרטים.
אהבת אמת, כבאגדות ובסיפורים.

כדי לראות אותו מחייך, היתה מוכנה להקריב הכל.
הוא היה תמיד נכון לצידה, מוכן לעודד ולכאוב,
לשמוח ולסבול.
הם היו שניים-באש ובמים.
בכל יום, בכל זמן. שניים. זוג אוהבים.

היה מחבר לה מנגינות, היא הייתה מוסיפה להן מילים.
המתנה הכי גדולה שקיבלו היתה אהבתם.
הם היו כותבים אותה ביחד, מנציחים בשירים.
כמעט מעולם לא רבו, האהבה תמיד ניצחה.
אהבת אמת, של פעם בחיים. אהבת אמת,
כבאגדות ובסיפורים.

זה קרה בליל קיץ, ללא עננים.
הם היו שם-שניים, זוג אוהבים.
כמו יצאו מתמונה-מטיילים שלובי זרוע בעיר הקטנה.
מכונית שהיתה שם, נראתה כחונה,
אך לא חסה על אהובה של נערה קטנה.

הוא שכב שם בשקט, מתבוסס בדמו,
מנסה לדבר, ולא מצליח.
היא הביטה דוממת בעיניו הירוקות הפתוחות.
כמו הזמן נעצר, שעות לא שעות.
האמבולנס בא, כבר היה מאוחר.
לנצח איתה, הוא לא נשאר.
נותרו לה ממנו רק תמונות ושירים, ומנגינה אחת,
שטרם הספיקה לחבר לה מילים.