כיכר רבין היתה מוארת נורא חזק, זה הדבר הראשון ששמתי לב אליו
כשבאתי עם הדס לשבוע הספר, הסתובבנו בין הדוכנים שלמרות החשש
מפיגועים היו מלאים באנשים שקנו,דפדפו או סתם הסתכלו באלפי
הספרים שהיו מסודרים בסדר מופתי.  מדי פעם אני או הדס פגשנו
מישהו מוכר והחלפנו איתו כמה מילים, זה מין "סמול טוק" כזה שלא
באמת מעניין אף אחד, אבל לא נעים להתעלם אז עושים את זה.  בכל
אופן לאחר רבע שעה הגענו לדוכן שבשבילו באנו מלכתחילה.
הדוכן של "מודן" היה קטן יחסית לדוכנים של שאר ההוצאות
,המוכרים לבשו חולצות כתומות מזעזעות וכולם הרכיבו משקפיים
והיו מכוערים להפליא.כשמצאתי את הספר "אושר" הסברתי להדס שעוזי
וייל הוא האדם שאני הכי מעריץ בעולם ושכל השבוע אני חי בציפייה
לקרוא ביום שישי את "השער האחורי"ב"העיר", הבהרתי לה שזה הספר
השלישי שלו אחרי"ביום שבו ירו בראש הממשלה" ו"לאן הולך הזיכרון
אחרי שאנחנו מתים" , הדס התעייפה קצת מההסברים הארוכים והפצירה
בי לקנות את הספר וללכת לים. רק כשפניתי לשלם למוכר 61 שקלים
שמתי לב לאדם גבוה ורזה עם חולצה אפורה שעמד מולנו מהעבר השני
של הדוכן והקשיב לכל השיחה הוא הושיט את ידו ואמר "אני עוזי
וייל ,אתה רוצה שאני יחתום לך על הספר"? הבטתי בו מופתע, "אתה
עוזי וייל", "כן" הוא הנהן בסיפוק, "אתה לא מתבייש, לצחוק ככה
על השואה? ומה זו שנאת המתנחלים הזו? אתה ממש אנטישמי!" , חיוך
שביעות הרצון העצמי שלו נמחק אט אט מפניו והוא החזיר את ידו
לאחור, הדס הסתכלה עלי בהערכה, לקחתי את ידה, פניתי ללכת
והפטרתי לעברו "ומארק סטרנד הזה בכלל נשמע הומו", הסתובננו קצת
באבן גבירול ואת הערב סיימנו בים.
שם התנשקנו בפעם הראשונה, זאת אומרת בינינו פעם ראשונה, אני
התנשקתי כבר בעבר וגם היא עם החבר הקודם שלה.
כשהחזרתי אותה הביתה ,לפני שהיא יצאה מהאוטו היא זרקה בחצי
חיוך " האמת? שיחקת אותה בקטע עם עוזי וייל"
ליויתי אותה במבטי עד דלת הכניסה,  ואלוהים, כמה שהיא היתה
יפה.
באותו רגע ידעתי שהיא תהיה אשתי.
והייתי מאושר...