הוא רץ ברחוב ככה, אמא אני לא משקר!
תקשיבי, אין פה הבל פה, כן, הבולבול בחוץ, אמא די, תקשיבי לי,
תסירי את הטלפיים מחורי השמיעה, אמא, אמא די!
הוא רץ לקראתי, ורצה לחבק.
לא, אמא, לא נתן סוכריה.
וכולם הסתכלו.
לא, אמא, אין לי צלילים של מקרה, רק כתמים של צבעים.
אמא, זה אני, מה את עושה?
לא, לא, אין לי תיאור של מקום. רק רחוב, אנשים, וקצת כתמים של
צבעים. והיה גם בולבול אחד שרץ לקראתי, כמו שלי רק יותר גדול,
כמעט כמו של אבא.
לא, ברור שלא כמו של אבא. של אבא הכי גדול בעולם.
לא, אמא, יש רק כתמים מעטים.
ואז שניה לפני שחיבק - אחז אותי לחיקו. צעקו הצבעים - הכתמים
לעברו, ואז התכווץ לו פתאום היצור החופשי ועזב אותי בלי
סוכריה, ובלי חיבוק. כן, אמא, בלי שום מגע. השאיר רק כתמים של
צבעים וקצת ריח מוזר.
כן, אמא, ישר לפה באתי. לא, לא ראיתי אנשים מוכרים. מה? מה
פתאום?
אבל אמא... אמא מספיק.
זה לא ייעלם אם תגידי לי "עכשיו פיפי ואחרי זה ישר לישון".
אמא תקשיבי!