את יושבת לידי בשקט.
"הפסקת לכתוב" אני אומר.
"לכתוב מה?" את שואלת.
אני מתלבט,
"לא יודע... את השירבוטים שלך, היית מקשקשת כל שיעור".

'מקשקשת'.

זה מה שאני אומר - 'מקשקשת'.
במקום להגיד לך שהייתי מחכה לקרוא מזוית העין את מה שאת כותבת,
ואוהב הכל...
אפילו את הבדידות שזועקת מכל מילה נכתבת.
אבל את לא לבד;
רוצה להגיד לך שאני איתך,
בכל מילה,
בכל משפט.
חושב איתך על חרוזים או מילים מתאימות,
אבל שותק.
אומר 'מקשקשת' במקום.
שלא תדעי שאני מסתכל כשאת כותבת
כי אני יודע שתפסיקי לכתוב לידי כשתגלי
אז אני נותן לך לשבת שם,
לכתוב בשקט.
ואם את לא מסתכלת, מגניב מבטים לדף.
אפילו בציורים שלך העיניים עצובות,
מתי תכתבי כבר משהו שמח?
משהו עם סוף טוב? כזה שעושה חיוך והרגשה טובה של 'הכל בסדר'?
אני מסתכל לך בעיניים ויודע מה היית אומרת;
''אין דבר כזה סוף טוב, ילד,
ואם יש, אז אני לא מכירה''

'לא מכירה'.
- איך הייתי רוצה שתכירי
אבל את מחייכת עם עיניים עצובות,
החיוך הסרקאסטי שלך...
"החומר מעניין" את אומרת,
"עוד מעט אני אחזור לקשקש"
מסתכל לך בעיניים,
את יודעת...

השיעור ממשיך, תיכף יגמר,
אני מביט הצידה כדי לשאול אותך.

אבל שותק.

נותן לך לשבת שם...

לכתוב בשקט.