שמה היה אן. היא למדה בכיתה המקבילה בתיכון עירוני ו'.
אינני אחראי לכל השמועות המהלכות אודותיה. לפי השמועות, לפחות
מחצית מסגל ההוראה והניהול הגברי נהנו מחסדיה.
הייתי עד לחילופי דברים בין ד"ר סאמנר, המורה לספרות אנגלית,
לבין אן בקפיטריה. היא ניגשה ונעמדה צמוד אליו בתור. "אל תעמדי
כל כך צמוד אליי, העלמה רוקס", נזף בה המורה. "אתה יכול לקרוא
לי אן", היא חייכה אליו במתיקות ועפעפה בריסיה. "העלמה רוקס",
ניסה את כוחו שוב המורה, "את לא רוצה שאגיש נגדך תלונה על
הטרדה?" היא נעצה בו מבט ארסי והתרחקה ממנו.
השמועות גם מספרות שמר אלטון, עוזר הנהלה בכיר, ניסה לאבד את
בתוליו אצל אמא שלה לפני שנים רבות אבל לא עמד לו ומאז הוא
הומוסקסואל מוצהר. טוב, די עם השמועות.

בגיל 16 וחצי עזבה את בית הוריה ועברה להתגורר בדירה קטנה
ברובע החלונות האדומים. היא קנתה אהיל אדום לחדרה והעסיקה שומר
ראש כושי חסון ומנהל פגישות. היא פרסמה מודעות בעיתון המקומי
בנוסח: "מארחת בביתה בדיסקרטיות..." עם שם פרטי ומספר טלפון.
את שמה היא שינתה ל"רוקסאן".

יום אחד בסיום הלימודים המתנתי לאוטובוס מס' 463 שיסיע אותי
לביתי. האוטובוס התאחר מעט. לפתע החל לרדת גשם זלעפות. הבחנתי
באן שעמדה לה בצד, ללא מטרייה. פתחתי את שלי, שהייתה מספיק
גדולה לשניים, והזמנתי אותה להצטרף אליי. "נחמד מצידך, נחום",
היא אמרה ונצמדה אליי. שאלתי אותה: "זה נכון שאת גרה לבד ברובע
החלונות האדומים?" "כן, בא לך לקפוץ אליי ולראות?".

זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה. הייתי קופץ אליה משהו כמו
פעם בעשרה ימים. היא הייתה אומרת לשומר הראש ולמזכיר שיש לה
מבקר ושלא יתנו להפריע לה, ומדליקה את האור עם האהיל האדום.
היינו רוקדים לצלילי להקת "פוליס" ואחר כך יוצאים לקפה
באיזור.

ככה זה נמשך עד סיום הלימודים. אחר כך מצאתי עבודה כמתופף
בלהקה מקומית בשם "ג'נסיס", והתראינו פחות ופחות.

פעם אחת היא שאלה אותי: "זה נכון שאתה עדיין בתול?" חייכתי
ועניתי: "נראה לך?" "האמת שכן", היא ענתה, "נראה לי שכן. בא לך
לתקן את זה?" היא חייכה. אמרתי לה שאני צריך לחשוב על זה.

בפעם הבאה שנפגשנו ניהלנו שיחה רצינית. שאלתי אותה אם לא נמאס
לה מאורח החיים הזה ואם היא לא הייתה מעדיפה להקים משפחה
ולמצוא עבודה מהוגנת.
היא אמרה שגם היא חשבה על זה ושבאמת מתחיל להימאס לה. "אבל מי
יתחתן עם זונה כמוני?" שאלה במרירות. "אל תגידי את המילה הזו",
אמרתי לה. "את לא זונה. ואני הייתי מתחתן איתך כל יום". היא
שאלה: "זאת הצעת נישואין?" עניתי לה בחיוב. היא אמרה שהיא
צריכה לחשוב על זה.

את החתונה ערכנו בצניעות, בטקס אזרחי. בליל הכלולות לחשתי
לאשתי: "רוקסאן... הלילה אינך צריכה להדליק את האור האדום..."
היא חייכה ונשקה לי. אחר כך רווינו דודים עד אור הבוקר. את
דירתה היא מכרה ועברנו לגור בדירה שכורה באחד מפרבריה של
לונדון.

שלוש שנים אחר כך היא מתה מאיידס. יהי זכרה ברוך.

הבהרה: הסיפור בדוי לחלוטין ומבוסס על שירים פופולריים של
להקת ה"הולי'ז" ולהקת "פוליס". כל הזכוכיות שבורות.