"אתה לא צריך לפחד" אמרתי לרונן, בן-דודי.
  "אני לא אוהב שאתה יוצא לטוס", הוא השיב, "אני תמיד פוחד
שיקרה לך משהו נורא שם למעלה".
  "מה כבר יכול לקרות?", אמרתי, "חוץ מזה הסיכויים הרבה יותר
גדולים שתהיה לך תאונת דרכים     מאשר שתתרסק עם מטוס".
  "אני תמיד מבקש מאלוהים שתחזור בשלום - כל פעם שאתה טס" הוא
אמר עם מבט תמים בעיניו.
  "אני באמת מודה לך" עניתי בגיחוך קטן, "אבל אני ממילא לא
מאמין בו".
  "למה?" הוא שאל בעיניים סקרניות ומופתעות.
  "פשוט ככה" השבתי.
  הוא שתק והשפיל את מבטו, ואז אמר לפתע "כדאי לך להאמין
בו!"
  "כדאי לי?!" עניתי כלא מבין, "למה כדאי לי?"
  הוא העלה על פניו את המבט הכי רציני שראיתי עליו מימי ואמר
"סמוך עלי, פשוט כדאי לך וזהו".
  "בן-דודי קצת נדפק בראש או משהו כזה" חשבתי לעצמי. "על כל
פנים" אמרתי לבסוף, "יהיה בסדר, אתה תראה".

    רונן היה מהילדים התימהוניים האלה. הוא תמיד נראה היה
כאילו הוא שקוע באיזו מחשבה קיומית עמוקה או איזה פרדוקס
פילוסופי. היה לו מבט תמים ועם זאת חם ומבין הכול. מאז שהתחלתי
לעבוד בריסוס הוא כל הזמן נטפל אלי. "אני מפחד שיקרה לך משהו"
הוא כל הזמן היה אומר. כאילו שלא טסתי כבר בערך עשרים מליון
פעם בשנותי כטייס על ה"פאנטום" שלי. "הייתי קטן אז, אני לא
זוכר" הוא היה משיב.

    כשנפצעתי בהתרסקות לפני חמש שנים הוא היה בן שלוש. הרגשתי
כאילו כל מה שלמדתי לבטוח בו בוגד בי. טסנו טיסת אימונים
במבנה. זה היה על ה"פוגות", כמו שאנו מכנים אותם, שהם מטוסי
אימון והרבה יותר קטנים וקלים מה"פאנטום". המזג-אוויר היה יפה
וקיצי. אני הייתי בשנה הרביעית שלי בשרותי בחיל-האוויר. זה היה
בגלל כשל טכני במערכת ההיגוי. "אין סיכוי שתקלה כזאת הייתה
קורה בפאנטום" הבטיחו לי. "זה גם היה אחד המטוסים הישנים שלנו,
אתה הרי יודע שאנחנו עכשיו מחליפים את כולם".
    אבל אני לא יכולתי יותר. גם לא אחרי חופשת ההחלמה שהייתה
לי, שמתוכה שכבתי חודש בבית-חולים עם כמה עצמות שבורות ודימום
פנימי בבטן, ועוד כמה חודשים בבית. אפילו לחו"ל לא הייתי מסוגל
לצאת בגלל הפחד שנוצר בי. פשוט לא הייתי מסוגל שוב לעלות על
מטוס.
    מהרגע בו חזרתי מהחופשה זה לא לקח לי יותר מידי זמן להבין
שלכל העסק הזה יותר לא אחזור. וזה גם לא היה קל לצאת בכלל.
אחרי כל הכסף שהם משקיעים בך, הם לא משחררים אותך בכזאת קלות.
וככל שיותר ניסו להחזיק אותי, כך יותר שנאתי את הצבא, יותר
שנאתי את החייל ויותר שנאתי מטוסים. אולי חוץ מאת ה"פאנטום"
שלי. אף-פעם לא באמת הפסקתי לאהוב אותו ולהתגעגע אליו. זה כמו
אהבת ילדות. גם ברגעים שהייתי הכי ממורמר על כל הסיפור המחורבן
הזה, תמיד עדיין חשבתי עליו בלב.

    לבסוף יצאתי. חזרתי חזרה לחיי השגרה של המושב שלי בלי
יותר מידי כסף, אחרי שהצבא מצץ לי כמעט את כולו בתביעה על הפרת
חוזה קבע. לא היה אכפת לי, זה מעולם לא היה בשביל הכסף גם
ככה.
    התחלתי לעבוד בעבודות מזדמנות במושב, בחקלאות ודברים
כאלה. זה לא היה מושלם, אבל לפחות היה לי את השקט שלי.
"הכי אני אוהב אצלך שאתה תמיד עושה מה שאתה רוצה, גם אם זה לא
הדבר הכי טוב לעשות כרגע" רונן פעם אמר לי. יכול להיות שהוא
צודק.

    פעם בשבועיים בערך הייתי נוסע למרכז, ככה סתם כדי לפגוש
חברים ולהתפרק. אי-אפשר להגיד שהיה לי כיוון מסוים בחיים, אבל
הייתי די מרוצה. בנסיעות הייתי לוקח את הרכבת עד לתל-אביב. אני
לא בטוח למה, אבל הנסיעות ברכבת תמיד הרגיעו אותי. הייתי אוהב
להסתכל על הנוף שחולף מבעד לחלון. אבל בעיקר אני חושב הייתי
אוהב להתבונן באנשים שיושבים איתי בקרון ולנחש מי הם ואיזה מין
אנשים הם.
    פעם הייתה בחורה צעירה אחת איתי בקרון. היא הייתה בערך בת
עשרים פלוס, אחרי צבא, לא יפה במיוחד ומאד שמנה. היא ישבה
בצידו השני של המעבר ומולה ישבה בחורה בגילה, יפהפייה ומאופרת
היטב, לבושה במיני שחור וחולצת כפתורים לבנה. הצעירה השמנה
האזינה לדיסקמן שלה והבחורה היפה פתרה תשבץ מעיתון. לפתע קיפלה
הבחורה היפה את העיתון והוציאה קופסת כלי איפור קטנה, כזאת עם
ראי. היא פתחה אותה והתחילה לבחון את האיפור על פניה. היא
הייתה מהממת. הצעירה השמנה הייתה עסוקה בלבחור דיסק מתיק
הדיסקים שלה, כשהבחינה בשכנתה המתגנדרת. כשהוציאה לבסוף את
בחירתה ועמדה להכניס את הדיסק כדי לשמוע אותו, היא עצרה לרגע
והעיפה עוד מבט מלא קנאה בבחורה היפה שמולה, שעכשיו בדיוק
הייתה עסוקה בלצבוע את שפתיה החושניות באדום חזק. הבחורה השמנה
אז לקחה את הדיסק שהיה בידה, וכמו מראה החלה לבחון את תווי
פניה המשתקפים על צידו הכסוף.
    דברים כאלה.
    היו גם הזוג זקנים הנשוי. הם ישבו יחד אחד מול השני וליד
הזקן ישבה חיילת על מדים. הוא ישן כל הנסיעה עם ראשו על כתפה
והיה מזיל ריר מתוך שינה. אשתו הנבוכה הייתה לוקחת מטפחת וכל
כמה דקות הייתה מנגבת את הריר משפתיו של בעלה (שיש לציין שמידי
פעם גם הרטיב את הכומתה של החיילת) תוך כדי בקשות סליחה.
    אבל הכי אהבתי את מירה. בנסיעת רכבת אחת התעוררתי משינה
ומצאתי אותה יושבת מולי. היא הייתה בלונדינית וביישנית, לא יפה
במיוחד אבל עם חיוך מקסים. היא לבשה חצאית וז'קט ג'ינס בטעם,
אך לחלוטין לא באופנה. אני לא יודע למה, אבל מיד הבחנתי בטבעת
הנישואין על אצבעה. היא נראתה ממש צעירה. אחרי זמן מה היא
התכופפה לתיק שלה ושלפה ממנו ערימה של מעטפות חומות עם הזמנות
בתוכן. היא עמדה להתחתן ממש בקרוב. היא גרמה לחשוב פתאום על כל
מה שעשיתי בזמן האחרון, ועל איך שאני תקוע במקום.

    זה היה גם הזמן שבו שמעתי על העבודה בריסוס שדות עם
הפייפרים. אני לא בטוח מה, אבל משהו במירה החזיר לי געגועים
עזים לשנותיי כטייס. עד אז לא ממש חשבתי על זה. אפשר אפילו
להגיד שניסיתי לשכוח. אבל תוך כדי שיחה עם מירה התחלתי להסתכל
על חיי בצורה רחבה יותר.
    האמת היא שאפילו לא דיברנו יותר מידי אלא רק החלפנו כמה
משפטי היכרות קטנים מתוך נימוס ואולי קצת סקרנות. אני זוכר
בוודאות משפט אחד שהיא אמרה לי שבאמת הרשים אותי. היא אמרה
"השקענו כל-כך הרבה זמן ומאמצים בלנסות לעשות את החתונה הזאת
מושלמת עם הצבע הנכון להזמנות, השיר המתאים, השמלה המושלמת,
שלרגע לא עצרתי לחשוב מה אני הולכת לעשות אחרי הירח-דבש. אני
כל-כך מפחדת".
    זה היה זה. אני כל-כך לא פחדתי. הייתי בטוח בהחלטה שלי
בכזאת וודאות, שלא חשבתי לשנייה על מה אני מוותר. וככל שנלחמו
בי יותר, כך יותר השבתי מלחמה ויותר נסגרתי. ועכשיו בדיעבד
פתאום נהייתי ער לכמה עקשן הייתי, ובאיזו נחישות ומסירות
נלחמתי כדי לוותר על חלום חיי.

    למחרת הלכתי לנסות להתקבל לעבודה בריסוס. כמו שוויתרתי על
החלום שלי, כך החלטתי פתאום להלחם עליו בחזרה ובכל הכוח. הפחד
העז שלי מלטוס הפך כמעט בן-רגע לתשוקה עזה ונשכחת לחוות שוב את
החוויה המדהימה הזאת. עם עברי בתור טייס קרב לשעבר לא הייתה לי
כל-כך בעיה להתקבל. כל מה שזה דרש היה קורס רענון אזרחי
לפייפרים בן חודשיים וחצי ובערך עשרת אלפים שקל. אבל לא היה לי
אכפת. כל מה שרציתי היה לחזור להיות מאחורי ה"סטיק".
    אני מתאר לעצמי שיכולתי לחזור לחיל-האוויר אם ממש הייתי
רוצה. אבל הרגשתי שאני רוצה לטוס בשביל הרגשת החופש העצומה שזה
נותן לי, ולא לחזור להיות שבוי שוב בתוך המסגרת האדוקה הזאת,
איתה עברתי אין-ספור קרבות ועימותים. את הצבא שנאתי, את החייל
שנאתי, אבל לטוס תמיד אהבתי ותמיד אוהב.

  "אז רק היום אל תלך, בשבילי" המשיך רונן להציק.
  "תקשיב, רונן", עניתי, "אני כבר ארבעה חודשים עובד בריסוס.
אתה בעצמך אמרת שמה שאתה אוהב אצלי זה שאני תמיד עושה מה שאני
רוצה, לא משנה מה. אז הנה - אני מגשים את חלום הילדות שלי,
ובדיוק עכשיו אתה רוצה שאוותר עליו בפעם השנייה ושיפטרו
אותי?"
  "טוב, בסדר. אבל לפחות תן לי להאמין באלוהים בשבילך" הוא
אמר כאילו חיי תלויים בזה.
  "אני מבטיח" השבתי ונתתי לו חיבוק.

    אותו יום בטיסה מאיזושהי סיבה רונן התעקש להגיד בבית-ספר
שהוא חולה ולבוא איתי לעבודה. אימא שלו לא התנגדה במיוחד, אז
הוא בא. בהתחלה כשהמראתי הכול היה כרגיל. התחלתי לרסס בצורה
מחושבת ומסודרת כמו שאני אוהב. אחרי זמן מה תקפה אותי לפתע
תחושה מוזרה, כמו איזה גל של אושר שהתפשט באיטיות על כל גופי
וסחף אותי איתו.
    ואז, כאילו איבדתי כל שליטה על הגוף שלי, כאילו משהו אחר
השתלט עלי, סגרתי את ברז הריסוס ושברתי בפתאומיות ימינה
ולמעלה. התחלתי נוסק, נותן להרגשת החופש והאושר למלא את כולי.
עבר בי מין ריגוש כזה, כמו הריגוש בפעם הראשונה שעליתי על
פייפר במבחני טיסה בקורס. לא היה אכפת לי שאין לי חברה, לא היה
אכפת לי שאני דוחק את השלושים ועדיין לא למדתי כלום, לא היה
אכפת לי שהחו"ל היחידי שהייתי בו זה רק כמה חודשים בסיני
וביקורים חפוזים בקפריסין ויוון בגלל הפחד הישן שלי מטיסה, לא
היה אכפת לי שהחבר הכי טוב שלי הוא בן-דודי היחיד הקטן ממני
כמעט בעשרים שנה - אבל זה אף-פעם לא היה אכפת לי.
    הרגשתי שמח, הרגשתי חופשי. רציתי לחבוק את כל העולם בידי.
המשכתי נוסק מעלה ומעלה. עברתי בזיכרוני על קרבות האוויר
המדומים שהיינו עושים. זה הכול באינטואיציה. הייתי אולי שני
הכי טוב בטייסת שלי, חוץ מרמי שתמיד היה לוקח אותי. אלו היו
הזמנים.
   
    כבר לא הרגשתי כלום. עברתי קטע של עננים, וכשיצאתי ממנו
כבר לא כל-כך הייתי בטוח איפה אני נמצא. אבל זה כבר לא היה
משנה.