במקום לגעת בך אני
     כותבת לך מילים
ש...
    אולי יצליחו לכבות אותי מעט.
    האש פה אצלי בקרבי זועמת ממש
מתלבה עם כל שלום בטוח שלך או...
שעה וחצי של צפייה מרוכזת בך משחק כדורסל.

מרחוק, תמיד מרחוק,
ואיך אני יכולה לרצות במישהו שלא רוצה בי?
ואיך אני יכולה להצמיח שורשים במצב עגום,
שהתוצאה ידועה מראש?
הנצחון, אם יבוא, יהיה מלווה בכל כך הרבה מכאובים, שלא יהיה
ניתן להבליג עליהם לעולם.

נוגעת בעצב שלי,
נוגעת בעצמי
ולא נוגעת בך.

בחישוב מעוות קבעתי שאנחנו נוגעים פעם בחצי שנה,
והפעם הבאה מתוזמנת לחודש יוני הזה,
לקיץ של גיל 18 שלי,
שלא יחזור.

בבקשה, תבוא עכשיו.
אני מבטיחה לעצום עיניים, כדי שלא תראה את הנפש העקומה שלי,
שלא תפחד,
שלא תיבהל ותרפה את אחיזתך.

גשמי וארצי ככל שתהיה,
הפכתי אותך לשלי
ואיני מבינה,
גם אחרי 6 חודשים ארוכים של לנסות ולעכל איך בחרת אחרת.
אתה מבין?
אני לא.

בוא,
אני מבטיחה לעמעם את האורות ואת הרגשות, והפעם עד הסוף,
לרדד את עצמי עד שאהיה גשמית כמוך.
לא אמיתי אצלי,
אני אחזיק אותך חזק בלפיתה תהומית
ואבקש ממך לא לעזוב.
אז תפרש אותי אחרת.
אז?
איש לא מבין באמת.
אתה צריך אותי קרוב עכשיו.
אתה.
אתה.
תמיד אתה.
כבר אינסוף של אתה.
אינסוף של דמעות,
של להט,
של תשוקות,
של רצון לא להרפות לעולם,
לא לצפות בעינים סגורות וללא נשימה.
לך,
לך,
לך,
שתבוא ותקח אותי
משירים האלה, שסותמים אותי
ולוקחים אותי לתהום העצוב,
לתהום שנולדים איתו

אני כל כך אוהבת אותך,
עד משיכות שיער,
הטחות ראש בקיר,
צרחות שקורעות את הקרביים,
בהייה בכוכבים ליד הים;
עד הצורך ליהיות שלך, איתך,
או למות,
או לא ליהיות בכלל.