אני זוכרת אותה צועדת לאיטה, תמירה, זוקפת את ראשה כנגד החשכה,
רק מחשבותיה והירח אורחים לה לחברה.
היא הייתה אחת מאותן נערות תמימות, שעדיין לא הושחתו על ידי
המציאות הקשה. שערה גלש עד למותניה, משוחרר וחופשי - כמוה.
עיניה צפנו בתוכן סודות כמוסים ועל שפתיה ריחפה תמיד בת צחוק
חרישית.
היא נהגה לצעוד לבדה באותן דרכים, לא יראה כלל מהעתיד לבוא או
מהלא-נודע. לא מודעת לעולם שסביבה.

היא הייתה אני. פעם בעבר.

איבדתי אותה מזמן...

רק הזיכרון על אותן צעדות רחוקות מעלה כעת חיוך על שפתי.