באותו בוקר התעוררתי והגעתי להחלטה. הייתה שעת בוקר מאוחרת
כשקמתי מהמיטה. מייד נהייתי ערנית, צחצחתי שיניים והתלבשתי. לא
רציתי לעשות את זה בפיג'מה שלי אבל גם לא בבגדי היפים ביותר,
לכן לבשתי ג'ינס וטי שירט שאני אוהבת. הבית היה ריק, אימא
בוודאי בעבודה וענת, אחותי הקטנה, יצאה בטח לשחק בחוץ. הייתי
קצת רעבה אבל החלטתי לוותר על ארוחת בוקר, רציתי למנוע מגופי
גם את ההנאה הקטנה הזו, פן היא תגרום לי להתחרט. נמנעתי גם
מלבצע סיבוב פרידה בבית, בניסיון להימנע מלהיזכר ברגעים נעימים
שהיו לי בו. הגעתי להחלטה וזהו זה! לרגע חלפה בראשי המחשבה
לכתוב מכתב פרידה לאימא וענת אבל זנחתי אותה מיד, הן בחיים לא
יבינו את הסיבות למעשה שלי וזו כנראה גם אחת הסיבות שאני עושה
אותו.
לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי מהדירה. אנו גרות בקומה הרביעית, לכן
היו לי שמונה קומות לטפס עד הגג, בחרתי, כמובן, במדרגות על פני
המעלית, לא נטיתי למהר בביצוע החלטתי. עליתי לאט לאט, משתדלת
לנקות את מחשבותיי ולא להניח להן לנדוד או לנסות לספור את
המדרגות עד הגג. מיקדתי את מבטי בנעליי, לא רציתי לדעת בשום עת
לאיזו קומה הגעתי כבר וכמה אני מתקרבת, אך שמרתי על קצב יציב,
לא פחדתי מדבר, פרט למקרה שאתקל בשכן שמכיר אותי. אף שכן לא
היה יכול לדעת מה אני מתכננת לעשות, אך הוא בהחלט היה יכול
לפוצץ לי את הביטחון.
דלת הברזל החלודה של הגג הופיעה לפתע מולי, דחפתי אותה בכוח,
בשתי ידיי, ועברתי דרכה. היא נבלמה בקיר שמנגד וצלצלה בחדות,
הבטתי אנה ואנה בחשש שמישהו נמצא על הגג, אך פרט למספר יונים
שנמנמו על חוטי הכביסה והציצו בי בעין אחת בכדי לוודא שאיני
מזיקה, לא היה בנמצא איש.
הזדקפתי והלכתי בראש מורם לקצה הגג. התיישבתי על מעקה הבטון,
רגליי משתלשלות באוויר. פיזרתי את שיערי והנחתי לרוח לנפנף
אותו סביב ראשי. הנחתי לגומייה ליפול למטה וצפיתי בה בנפלה.
המראה שנגלה לעיני היה מדהים, פחדתי, אני מודה, אך גם השתאיתי.
כה גדול היה המראה שנפרש לפני, ומה אני לעומתו? גרגר חול? טיפה
בים? איזו השפעה יכולה להיות לחיי על כל זה? ולמותי? נגזר עלי
להיות חסרת משמעות, מיותרת. גם אם ארוץ בכל כוחי עדיין אשאר
במקום. אמנם הבטתי תחתי ויכלתי גם להעריך את יופיו של המראה,
את המרחבים הפתוחים, את הים, את העצים, הכרתי את ההנאות הקטנות
של החיים ואף הכרתי את האהבה. אבל מה צופן לי עתידי? הגוף
מזדקן, האהבה גוועת. אני בחורה צעירה, בשיא כוחי, אך איני
מסוגלת לחשוב על דבר אחד שייתן לי משמעות. לימודים? קריירה?
נישואין? מדוע ברירות אלו שמרגשות ומרתקות כל בחורה בגילי
גורמות לי לייאוש כה עמוק ומייסר?
מספיק! אני חושבת יותר מדי. הגעתי לכאן לאחר שחככתי בדעתי שנים
על גבי שנים, הגעתי לכאן לבצע את החלטתי. עצמתי את עיני
וניסיתי להרפות. וואו, זה קשה, הלב שלי דפק באימה. הסתובבתי,
גבי מופנה אל החלל ושוב ניסיתי להרפות, אך שוב נכשלתי, לא
פחדתי יותר, זה היה מעין מחסום פרימיטיווי שהמוח שלי הציב
כנגדי בכדי לגרום לי לשרוד. ירדתי מהמעקה ולקחתי ממנו מרחק מה,
חשבתי לבצע זאת בריצה, התנופה תשבור את המחסום, אך לשווא,
נעצרתי לפני המעקה באחת.
טעיתי שהרפיתי, טעיתי. נעמדתי על המעקה ונאחזתי חזק בייאוש.
רציתי לבכות אך סירבתי בזעם להניח לעיני לדמוע. אינני ראויה
לדמעותיי.
ואז נפלתי.
לבי הלם בפראות והרוח הצליפה בעורי החיוור, הדבר האחרון שתהיתי
הוא האם עדיף לי ליפול על הגב או על הראש.
למרות זאת, כשהגעתי למדרכה והתפרקתי, הייתי די מופתעת. האם
ציפיתי לנס מאלוהים? הרי המוות הוא משמעות החיים.