החום התחיל להתחזק, "יהיה יום קשה" היא חשבה לעצמה והושיטה ידה
אל החלון לבדוק מצב העוברים ושבים, מתהלכים הם בכבדות ניכרת
מייחלים להגיע למקום יעדם, או שמע לא מייחלים. "יהיה יום קשה"
היא הבהירה לעצמה, "ועוד בלעדיך", ביתה לא פסח על דבר אחד ,
הכול בו כנוצר במטרה להזכיר לה אותך, וביום חם שכזה אפילו ברז
מים אינה מצליחה לפתוח בגללך. התיישבה היא בכבדות ההולכת
וזורמת לכל עבריי גופה על הכסא בו ישבו שינהם באותו ערב מיוחד,
בוהים אחד בשני בשתיקה נפלאה שנועדה לא להפסק לעולם, וכך
בזיכרונה איבר איבר בה משתתק נרפה ומכביד עוד יותר על הכאב. רק
ליבה נשאר כשלו, הוא מזמן מת, הוא פועם פעימות חלשות, אחרונות
ובכל פעימה נשלח מליבה רעל שזורם עת עת לכל מקום בגוף מאיים
להשמידו, הורס וגוזל כל דבר העומד בדרכו, הורג אותה.
בשאיפה אחרונה היא מבקשת את אותה בקשה שביקשה כל מאית שנייה
בחייה שיחזור להיות שלה,ולא, הכול נשאר כקדמותו ואותו רעל
ממשיך להיספג בכל פיסת עור נקייה בגופה, בשלב זה היא מודעת
לעובדה שעוד שניות מספר לא תמצא היא יותר איתנו, החיים, או אלו
שנוהגים לכנותם כך, תחושת הסחרור מתחילה להגיע ואיתה הדמעות
שאת טעמם לא יצא לה אפילו לטעום, הם בטח היו מתוקות, כמוה.