לאיש אחד היה נמק. גנגרנה בלעז. תשמע, אמרו לו הרופאים, נורא
לא נעים לנו, אבל מוכרחים להוריד לך את יד ימין. ואם תורידו לי
את היד, שאל האיש, אני אבריא? בכך אין ודאות, אמרו הרופאים,
הסיכויים פתוחים. מה שאנחנו יכולים לומר לך בביטחון גמור הוא,
שאם לא יורידו לך את היד - אתה תמות.
אבל זוהי היד שלי, מחה האיש, חלק היסטורי בלתי נפרד מגופי
ומנשמתי. את זה אנחנו לא מכחישים, אמרו הרופאים, אבל מה זה
נוגע לעניין?
האיש, שראה שהרופאים לא מבינים אותו, ניסה טאקטיקה אחרת: תראו,
הוא אמר לרופאים, המחלה הזאת שיש לי, היא נכפתה עלי. אני לא
רציתי בה. למה אתה מתכוון? שאלו אותו הרופאים. תבינו, הוא אמר,
אני תמיד הקפדתי ללבוש סוודר בחורף, לא אכלתי שום פרי לפני
שרחצתי אותו במים וסבון, ובכלל, תמיד הייתי רודף בריאות. תשאלו
עלי, אם אתם לא מאמינים. אנחנו דווקא כן מאמינים, אמרו
הרופאים, אבל מה זה שייך לעניין? אנחנו כבר הרבה שנים במקצוע,
הם אמרו, ועדיין לא שמענו על פציינט שסירב לקבל טיפול בטענה,
שלא הוא האשם במחלתו.
האיש, שראה שהרופאים בכלל לא מבינים אותו, לא התייאש, וניסה
טאקטיקה אחרת: תראו, הוא אמר לרופאים, מלאך המוות הוא מין יצור
שכזה, שהוא לא יסתפק רק ביד שלי. אני יודע שהוא לא יסתפק. אחרי
היד הוא ירצה גם את הרגליים ואת הפופיק, ומי יודע אם בזה זה
ייגמר.
גם לנו יש ניסיון מסוים עם מלאך המוות, אמרו הרופאים, ותאמין
לנו, שהוא הרבה יותר קרוב לקבל את הרגליים ואת הפופיק שלך כמו
שאתה עכשיו, מאשר אם נוריד לך את היד.
האיש, שהתחיל כבר להתייאש קצת מכל הרופאים האלה, עשה ניסיון
נוסף ושאל: ואם אתן את היד, האם לא יתפרש הדבר בעולם כסימן של
חולשה?
ועל השאלה הזאת הרופאים עדיין יושבים וחושבים מה לענות.
(11.3.88)