זה לא שאני רוצה להשוויץ או משהו, אבל אני חושב שהייתי האדם
הראשון במדינת ישראל שהתחיל לאסוף פלוטוניום. באופן פרטי, אני
מתכוון. כשכל הנושא היה עדיין בחיתולים, כמו שאומרים. אל תשכח
שאנחנו מדברים פה על שנת תשעים ושש, שבע, אחרי שהבורסה התרסקה
סופית. מצחיק לחשוב שאנשים אז לא ידעו בכלל מה זה. גם אני לא.
כמו כולם, הייתי קורא בעיתון שפה מכרו גרם ושם קנו שני גרם,
אבל מה זה בדיוק, אם להגיד לך את האמת, לא ידעתי. ולא רק אני,
אף אחד לא ידע. היית מדבר עם מישהו על פלוטוניום, אז תכף הוא
היה מתחיל להתעניין אם מריחים את זה או מזריקים את זה.
זה היה בוריס שהכניס אותי לענף הזה של הפלוטוניום. הבוריס הזה
הגיע לארץ עם העלייה הגדולה, ופתח כאן עסק של אלקטרוניקה. הוא
ואשתו היו קונים אצלנו ירקות. לא היינו ממש חברים. שלום, שלום.
אתה יודע איך זה. ואז יום אחד הוא נעלם. היו שמועות שהוא משחק
אותה בגדול בגרמניה. נוסע לרוסיה, קונה, מוכר וזה.
אז אחרי שהבורסה התרסקה אמרתי לאשה: "די, נמאס לי מהמדינה
הספקולטיבית הזאת. אנחנו אורזים הכל ונוסעים לשבוע לקזינו.
אחר-כך נשב באיזה כפר שקט ליד אגם ונחשוב איך ממשיכים". אחרי
שבוע כבר היינו במינכן, בקזינו הכי מפואר באירופה. בערב הראשון
לא זזתי מהרולטה. הלך לי קלף משוגע. שמתי אדום, יצא אדום. שמתי
שחור, יצא שחור. איך שנהיה שתים-עשרה בלילה קמתי מהשולחן, כמו
שהסכמתי עם עצמי מראש, שמתי את השישים אלף דולר בכיס ואת האשה
במלון עם סרט וידיאו, ויצאתי לשאוף קצת אוויר צח. לא הספקתי
לצעוד איזה מאתיים מטר, פתאום נעצרת לידי מרצדס לבנה, כזאת
מצוחצחת, ומי עושה לי שלום גדול מאחורי ההגה? בוריס בכבודו
ובעצמו. ההפתעות הקטנות שהחיים מביאים לך, זה פשוט לא להאמין.
התחלנו לדבר וזה. אני אומר לו: "איך עסקי האלקטרוניקה עכשיו?",
אז בוריס עושה לי: "עזוב אותך מאלקטרוניקה. היום הפלוטוניום
מדבר". "הפלו... מה זה היה?", אני שואל, ותאמין לי שקיבלתי עור
ברווז רק מהצליל של המלה. בקיצור, בסופו של דבר העברתי חמשת
אלפים דולר לכיס השני, שיהיה לי לבזבוזים, וככה קניתי את החצי
גרם הראשון שלי. ברגע שהחזקתי אותו ביד, פתאום הרגשתי מין
ביטחון. קשה להסביר את זה למישהו מן הצד. זה כאילו שאתה נהיה
בבת אחת מישהו אחר, מישהו הרבה יותר חזק וגבוה. עובדה, למשל,
שמאז שיש לי פלוטוניום הפסקתי ללכת עם אקדח. פשוט לא זקוק לזה
יותר. תשמע, לא מזמן ריאיין אותי איזה עיתונאי, קולגה שלך.
עושה לי: "שמעתי שאתה סוחר בפלוטוניום". אמרתי לו: "יש לך
טעות, חבוב. אני לא מוכר. רק קונה. אספן. לסחור אני סוחר
בירקות. כל זמן שאנשים קונים קישואים אין שום סיבה בעולם למכור
פלוטוניום". למחרת ראיתי את זה כותרת גדולה בעיתון. מה אתה
חושב? ירקנים עם חוכמת חיים זה לחם בשביל עיתונאים.
איפה אני מחזיק את זה? בחיים לא תנחש. אתה תשתגע אם אני אספר
לך. הרופא שיניים שלי קדח והוציא לי את כל הבתוכו של שתי
שיניים, וסידר לי מעליהם מיכסה חשמלי. בוריס אמר לי שהכי טוב
זה לשמור את החומר בטמפרטורת החדר. בהתחלה, מכל צחצוח הלב שלי
היה נופל ישר לתחתונים. עכשיו התרגלתי. בחיי. לכל דבר מתרגלים.
אני רק מקפיד לא לשתות את הקפה רותח, כמו שהייתי אוהב, בשלוש
לפנות בוקר בשוק הסיטונאי. יש לי שמה מקום לעוד איזה שלושה
וחצי גרם. מה יהיה אחר-כך? אלוהים גדול. נמצא משהו. ושלא
תחשוב, זה נורא יקר, העסק הזה. פעם לא יכולתי להירדם בלילה, אז
עשיתי חשבון שבשביל לממן חצי גרם פלוטוניום אני צריך לקנות
ולמכור שמונים טון קישואים. אני אומר לך את זה בשביל שתקבל קצת
פרופורציה.
תאמין לי שיכולתי לעשות הרבה כסף מהדבר הזה. פעם באו אלי שני
דרום-אפריקאים מן המחתרת הלבנה. מה הם לא רצו לתת לי? זהב,
יהלומים. והכל בקילוגרמים. אמרתי להם "Sorry ג'נטלמן,
הפלוטוניום לא למכירה". בשביל מה אוספים את זה, אתה שואל. אז
אני אשאל אותך בחזרה: תגיד לי, בשביל מה אוספים בולים? או יותר
טוב מזה: תגיד לי, בשביל מה אוספים כסף? תראה, המון אנשים
אוספים עוד כסף ועוד כסף ועוד כסף. מה קרה? מישהו כבר לקח איתו
משהו לעולם הבא? אבל מה, הכסף נותן ביטחון, אז אם כבר ביטחון,
שיהיה פלוטוניום. את זה למדתי מבוריס.

(14.9.94)