מאיפה אני בארץ? תתפלא. האמת היא שאני בעצם כבר לא מהארץ.
שש-עשרה שנה בניו-יורק, חביבי. לא. לא חזרתי. סתם חופשת מולדת.
רק להריח כמה אבטיחים ולחזור. פה עבדתי מונית, אבל שמה יש לי
שני מכבסות. מה אני אגיד לך? הדבר הראשון שתופס את העין כל פעם
שאני בא לבקר, זה העצבנות. פה כולם עצבנים. רותחים. האוזן
נון-סטופ על הרדיו. לא נגמר סקנדל אחד, מתחיל עוד אחד. בכביש
כל הזמן מקללים. אפילו הולכים מכות. ככה אי-אפשר לחיות,
חביבי.
ושלא תטעה. יש לזה מחיר. מחיר כבד. פה, כל אחד שאין עליו עוד
חמישים, אז או שיש לו אולקוס או עניינים עם הלב, והראש שלו
כמעט לגמרי לבן והוא הולך עם מקל. היית צריך לראות, לפני איזה
חודש, חודש וחצי, נכנס אלי קליינט, יש עליו אולי שמונים,
שמונים ושתיים, וביקש לנקות שתי חליפות עד מחר בבוקר. אני שואל
אותו, ככה בידידות, מה זה כל-כך דחוף, אז מה מתברר? הוא תפס
חתיכה בת עשרים ולוקח אותה לסוף שבוע לאטלנטיק-סיטי. בכלל,
באמריקה אתה רואה הרבה צעירות שהולכות עם זקנים, כי אין להן
איפה לגור. אתה יודע מה זה חתיכה בת עשרים בשביל אחד חתיאר?
ולמה היא מוכנה ללכת עם זקן שהוא כל-כך זקן? אני אסביר לך.
אמריקה זה חיים שקטים. אין רדיו. אין פקידים. אין עצבים. כולם
מדברים בשקט-בשקט. ככה שאפילו הזקנים הכי זקנים נראים מקסימום
לא כל-כך צעירים.
כמו שאתה רואה אותי, אני כבר עם כל הילדים מחותנים. שנה שעברה
התחתן הקטן. אל תשאל איזה צרות היו לנו ממנו. כשהיה אולי בן
שבע-עשרה, תפסה אותו פורטוריקאית אחת, מבוגרת ממנו בחמש-עשרה
שנה, ושבע שנים לא עזבה אותו. כל סוף שבוע היתה קושרת אותו
ומשחררת רק בשני בבוקר. הילד הזה עבד איתי במכבסה. מה אני אגיד
לך? האמא שלו מרוב צער לקחה את הדברים וחזרה לארץ. לפני שלוש
שנים. כן. אני שמה לבד. אם הייתי מצליח למכור את הביזנס, אולי
הייתי חוזר גם, אבל עכשיו יש מיתון חזק באמריקה. הכל מת. אז
אני מחכה. כי לחזור בלי כסף, אין לזה צורה.
בקיצור, הפורטוריקאית הזאת יש לה בן, גם כן פורטוריקאי, פושע.
עוד לא בגיל עשרים. כל הזמן נכנס ויוצא בבית-סוהר. בפעם
האחרונה הוא הכניס מכות לשוטר אחד באזרחית, ופתאום הבן שלי,
שעד אז היה דומה יותר לכבש מאשר לגבר, תפס אומץ ואמר לה, שהוא
לא מוכן שהבן הזה יגור איתם יותר. ואז בן-יום המזל שלי השתנה.
ערב אחד הוא בא, בוכה וזה. לא יכול יותר בלעדיה. אמרתי לו:
"פנחס, אנחנו נוסעים לישראל". אומר לי: "מה יש לי לחפש
בישראל?". אמרתי לו: "תשתוק. אתה נולדת שמה". התקשרתי לידידה
שלי, סוכנת נסיעות, שידעה כמה אנחנו סובלים בגלל הפורטוריקאית
הזאתי, ועל המקום סידרה לנו שני כרטיסים.
כמו שאנחנו יורדים בלוד, עשיתי לאשה סימן בידיים שהעסק עם
הפורטוריקאית נגמר, והיא עוד באותו ערב הרימה טלפון והשיגה
בשבילו איזה תיירת אמריקאית, שנמצאת פה אצל קרובים. למחרת, איך
שהזוג חוזר מהקולנוע, אשתי תפסה בצד את הבחורה ואמרה לה שפנחס
זה בחור בשביל להתחתן, לא סתם לבלות וזה. אז ההיא עושה לי,
ההורים שלי באמריקה, ולא יודעים מכלום. אז אשתי ישבה וכתבה להם
מכתב עם תמונה של הבן, וגם התחייבנו שכל ההוצאות זה עלינו. מה
אני אגיד לך, תוך שלושה שבועות הרמנו בובה של חתונה.
איך שאני חוזר לניו-יורק, הפורטוריקאית מתקשרת ושואלת אם אפשר
לבוא. לא היה לי נעים. אמרתי לה, טוב, בואי. איך שבאה, ישר
התחילה לבכות, איפה פנחס וזה. אמרתי לה, מה אני יודע? הוא כבר
ילד גדול. וככה, היא היתה באה כל ערב, ובוכה אצלי. ראיתי שאני
לא מצליח להיפטר ממנה. אמרתי לה, רק בשביל להבריח אותה: "למה
לא תבואי לחיות איתי?". אמרה לי: "איך אני יכולה?". אמרתי לה:
"מה יש? שבע שנים היית עם הבן שלי. עכשיו תהיי איתי שבע שנים".
חשבה, חשבה, אמרה "טוב".
ברור שלא סיפרתי לילד כלום. למה לעשות לו סתם מצב רוח? האשה גם
לא יודעת, אבל, בינינו, היא האחרונה שיכולה לבוא בטענות. עזבה
אותי ככה. וגבר לא יכול בלי אשה. זה ידוע. זה דבר ביולוגי. כמו
לאכול ולשתות. תראה. תראה את שני הנהגים שצועקים אחד על השני
שמה ברמזור. גועל נפש. בחיי, הייתי מזמין אותם שיבואו קצת
אצלנו לאמריקה. יראו מה זה שלווה.

(6.8.93)