על הקיסר פליגל הרביעי מסופר שהיה בעל קנאי ללא פשרות. כאשר
נדונה רעייתו קונסטנצה מרגריטה למוות על מעשיה הרעים, התעקש
לבצע את גזר-הדין במו ידיו, ובלבד שלא יזין גבר זר את עיניו
בצווארה השנהבי.
התזת ראשו של אדם במכת חרב תורה שלמה היא ולימוד מדוקדק היא
צריכה, ועל כן הניח פליגל הרביעי את כל ענייני הממלכה בידיה של
מועצת-הזקנים, ושקע ראשו ורובו בעסק הזה של ההוצאה להורג.
שלושה חודשים תמימים ישב אצל התליין מבוקר עד ערב. בחודש
הראשון למד אנטומיה של הראש והצוואר ובחן קטלוגים של סכינים
ומאכלות מכל העולם, ובחודש השני הלך עם התליין לחדר האדום וחזה
מקרוב בעבודה. החודש השלישי הוקדש להכשרה מעשית. לא פחות
מאחת-עשרה נשים גססו בייסורים נוראיים, כשפליגל הרביעי, נוטף
פלגי זיעה, טורח מעליהן להשלים את המלאכה במכות קטנות פה ושם.
אחת הנשים הללו היתה סבתי אולריקה, שמשגיח קיסרי תפס אותה
מוהלת את החלב שנהגה למכור בעיר הבירה במי באר זכים. מאחר
שהייתי נכדה הבכור והאהוב, הטילה עלי המשפחה, שהתכנסה לשם כך
במיוחד, את התפקיד לנקום. נקמה בקיסר הכל יכול אינה מן הדברים
הפשוטים. אנשי ביטחון מתלווים אליו בכל אשר ילך ושומרים את
מיטתו אפילו בלילה, משרת מיוחד טועם את מזונותיו שלוש שעות
לפני כל ארוחה, ודובריו מפיצים כל העת מידע כוזב על מקומות
הימצאו. אך כל הדברים האלה לא ריפו את רוחי. מי שמכיר אותי
יודע שמוטב לי להיאכל חיים על-ידי חולדות במחילה מעופשת ובלבד
שלא אאכזב את משפחתי היקרה. שבעה ימים ושבעה לילות התהפכתי על
משכבי, ולבסוף ידעתי את המעשה אשר עלי לעשות.
פליגל הרביעי היה משוגע על סוסי מירוץ. היו לו לא פחות מחמישים
וארבע אורוות ברחבי הקיסרות, ובהן אלפי סוסים מכל הגדלים,
המינים והצבעים. בבית-הקפה שבו נהגתי לאכול את ארוחות הבוקר
עבד שוטף כלים אחד, רודולפוס שמו, שבעבר היה נער אורוות אצל
הקיסר. אותו רודולפוס שכח פעם להחליף את מברשות השיניים של
הסוסים ביום הראשון של החודש, כמקובל, והדבר עלה לו במישרתו.
הוא עצמו חזר וסיפר לי על כך פעמים רבות. זה הכאיב לו, כי הוא
באמת אהב סוסים. החלטתי להשתמש ברודולפוס כדי להפיל תיק על
הקיסר. באחת החנויות לציוד משרדי קניתי פנקס חשבוניות, תלשתי
את כולן, רשמתי בהן פרטים כוזבים, ומרחתי אותן בדבש מצופה
בשיכבה עבה של שיבולת שועל. אז שלחתי את רודולפוס לאורווה שבה
עבד, כדי לדרוש סכום כסף קטן שהגיע לו כביכול מן התקופה שבה
היה עדיין עובד מדינה. כאשר אף אחד לא שם לב, הוא האכיל את
הסוסים בתערובת המיוחדת שלי.
ואז נכנסה תוכניתי לשלב השני. התחלתי להפיץ בעיר את השמועה
שגללים מאורוותיו של הקיסר פליגל הרביעי נמכרים לפי משקל ובכסף
מלא לכמה בתי-יתומים בעיר לצורכי הסקה בחורף. היה זה דבר חמור
מכמה בחינות. ראשית, הכסף למזונם של הסוסים הוצא מתקציב
הקיסרות, ועל כן היו הגללים, לפחות להלכה, רכושו של העם. שנית,
יתומים אמורים לא לשלם, ושלישית, קיסר לא צריך להתעסק בחרא.
כמו בכל עלילת זדון, אכלתי הרבה קש בהתחלה, אבל לאחר שנמצאה
החשבונית הראשונה, נוקתה וגוהצה, אנשים כבר דיברו לגמרי אחרת.
לא רק זאת, אלא שלאחר שהעסק צבר קצת תאוצה, כמו שאומרים, החלו
לזרום למשרד מבקר הקיסרות תלונות מתלונות שונות כנגד ירום
הודו. לא ידעתי כמובן איזה חלק מן התלונות מיוסד על אדני האמת.
זכרתי רק שיש בעיר לפחות עוד עשר משפחות שנשבעו לנקום.
הקיסר לא התייחס, הכחיש, התפתל, הזיע, חזר בו, חזר בו מהחזרה.
דבר לא עזר. דינו נחרץ והוא ידע זאת. את גזר-הדין התנדבה
קונסטנצה מרגריטה, הקיסרית החדשה, לבצע במו ידיה, וזה הפליא
אותי, כי לה מעולם לא יצא שם של אשה קנאית, וכאשר העבירה את
פליגל הרביעי לעולם שכולו טוב במכת חרב אחת חדה ומסוגננת, זה
הפליא אותי עוד יותר, כי ידעתי שלא היו לה שום הזדמנויות
להתאמן. כשדנתי בעניין עם רודולפוס האמיץ שלי מקץ מספר ימים,
על כוס בירה עתירת קצף, הסכמנו שנינו שבסופו של דבר זה רק
עניין של כשרון. או שאתה נולד עם זה, או שלא.
(10.3.95) |