אני לא קלטתי...

לא קלטתי שהתקשרו אליי בבוקר ולא קלטתי גם שהורידו אותך בסדין
לתוך חור עמוק באדמה שיפריד מעתה בינך לבין העולם,
ולא עדיין לא הבנתי גם שהנחתי אבן וזר על החור הזה שעכשיו כוסה
בחול ואנשים קראו לו ויקראו לו קבר..

ועבר חודש ועדיין חיכיתי לצילצול של הטלפון בלילה
ועברה שנה ולא צילצלת והלילות שלי נהפכו לבנים, או לחילופין
מלאי חלומות בהם ראיתי לשניות את פנייך...

ועברה שנה וראיתי איך אנשים יכולים להעלם גם כשהם לא מתים



געגוע זה להרגיש שחצי מהלב שלך נמצא אצל מישהו אחר

כבר ארבע שנים שהתרגלתי לחיות בלי חצי מהלב שלי...

אומרים שזמן מרפא את הכול.

הפצע שלי כאב פחות כשהוא היה פתוח...

עכשיו אני כבר גדולה...

ואני מעדיפה לא לקלוט אף פעם...